רוב גדול ויציב בחברה הערבית תומך בחברה משותפת, המתאפיינת ביחסים טובים ובשוויון בין שתי האוכלוסיות. גם רוב יהודי תומך באותו עיקרון של חברה משותפת. ההבדל הוא שרוב היהודים סבורים שצריך להתחיל ביחסים טובים ובטוחים שהדבר יוביל בעתיד לשוויון. החברה הערבית, לעומת זאת, מחזיקה בעמדה הפוכה הגורסת כי השוויון חייב להקדים את היחסים הטובים.
זהותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, או זהותה כיהודית בלבד או דמוקרטית בלבד, משפיעה עליי אישית כאזרח מדינת לאום שאינו הלאום שלי.
לא היגרתי למדינת ישראל; ישראל היגרה אליי. המדינה היהודית העכשווית לא נולדה כאן, במולדת שלי, אלא, אולי, בקונגרס הציוני הראשון שהתקיים בבאזל ב־1897, והיא כפתה את עצמה על בני המקום, בלי לבקש את הסכמתו של סבי או של אבי, שהיה בן 7 ביום הקמתה, או של בני דורם. החטא הראשון היה שהאנשים שהגו את חזון המדינה שיקרו לעצמם ולעולם כשטענו שמדובר בארץ ללא עם ובעם ללא ארץ. נכון שהדבר תוקן כאשר התנועה הציונית הכירה ב־1947 בתוכנית החלוקה, ובכך בעצם הכירה בקיומו של העם הפלסטיני, אף שראש הממשלה גולדה מאיר טענה ברגע אומלל אחד, שנים לאחר מכן, שאין עם פלסטיני. כאילו סבא, אבא ואימא לא היו כאן. היא אף התעלמה ממני כאזרח שנולד במדינה וחי בתוכה מכוח המציאות, כיליד המקום, לפני קום המדינה וגם אחר כך.
הרעיון של הקמת מדינת לאום איננו רעיון בלעדי ליהודים. ראשיתו עוד בימי הביניים, אבל הוא אותגר לראשונה כבר במאה השמונה עשרה בשיח האזרחי שהביאה המהפכה הצרפתית, שקידמה את יצירת המדינות הדמוקרטיות ואת התעצבותן. בחלוף השנים למדנו להכיר כמה סוגים של מדינות לאום: מדינת לאום אתנית־תרבותית (ישראל, פולין, איטליה), מדינה דו־לאומית או רב־לאומית (בלגיה, שווייץ), מדינה רב־תרבותית (קנדה, אוסטרליה) ומדינת כל אזרחיה – מדינת לאום אזרחית (ארצות הברית, צרפת).
מדינות לאום דמוקרטיות מתמודדות עם אתגרים אינטלקטואליים ומעשיים: האם קבוצת הרוב הלאומי במדינה דמוקרטית רשאית לנכס לעצמה את כל המרחב הציבורי, את כל עמדות הכוח, את יצירת התרבות השלטת, ולנקוט מדיניות המשרתת רק אותה על חשבון קבוצות אחרות באוכלוסייה? האם למיעוטים יש זכויות, ואם כן – אילו זכויות? האם זכויות לאומיות קולקטיביות שמורות רק לרוב הלאומי או שמא יש להעניק גם למיעוט הלאומי זכויות קולקטיביות מסוימות, שיסייעו בשימור זהותו ובהגנה על האינטרסים הקולקטיביים שלו? כמובן, שיח בנושא זכויות קולקטיביות לא יפטור דמוקרטיות מהענקת שוויון אינדיווידואלי לפני החוק.
ישראל מתאמצת להזכיר השכם והערב לאזרחיה הערבים, ילידי הארץ, שהיא מדינת הלאום של העם היהודי, משמע לא מדינתם. הסכמי אוסלו ניסו למצוא פתרון קבע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. למעשה, ההתעלמות של ההסכמים ושל ראשי המדינה מדיון בסוגיית המיעוט הערבי בישראל הבהירה לאזרחים הערבים שבהסכם קבע שיסכימו עליו הפלסטינים והישראלים, בתמיכת העולם ומדינות ערב, פלסטין לא תגיע לנצרת או לסח'נין בגליל או לעיר רהט בנגב. המדינה הפלסטינית העתידית שתקום תהיה רק במסגרת גבולות הקו הירוק, והפלסטינים אזרחי ישראל יישארו לעולם ועד במולדתם פלסטין, אבל כחלק ממדינת הלאום היהודית, ישראל.
תובנה זו הובילה לתהייה בדבר מעמדם הפוליטי של חמישית מאזרחיה של המדינה. איך אמורה מדינת הלאום הזו להגדיל את מידותיה מעבר לייעודה הלאומי ולהפוך למדינה שמכירה בישראליות שלה, נוסף על יהודיותה? כבר במגילת העצמאות הבטיחו המייסדים לקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל האזרחיות והאזרחים. אלא שבמרוצת השנים הוחדרה לסדרת חוקים הנוגדים הבטחה זו. הללו שוללים את ערכי השוויון המדיני והחברתי, שאמורים להיות מובנים מאליהם.
חוק־יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (2018) קיבע תקרת זכוכית בצבע כחול-לבן שמכה בראשו של כל אזרח ערבי שינסה לעמוד זקוף ולטעון שזו מדינתו ושהוא חלק מהאינטרס הלאומי. האינטרס הלאומי נקבע כאינטרס היהודי, ולא כאינטרס הישראלי. לפי החוק הזה, המדינה משרתת את העם היהודי, ולא את העם הישראלי. המדינה אומרת בחוק הזה שהיא מקדמת רק התיישבות יהודית, ואמירה זו נשמעת כהעדפה אזרחית וכהיררכיה מובנית בסדר העדיפות בין האזרחים בתחומי החיים המדיני והחברתי.
כמי שתומך בהקמת מדינה פלסטינית שתבטא את הרצון הלגיטימי של העם הפלסטיני להגדרה עצמית, קשה לי להתנגד למדינת ישראל כמדינה המבטאת את הרצון הלגיטימי של העם היהודי להגדרה עצמית. היותה של המדינה מדינת לאום של העם היהודי היא לא הבעיה בעיניי. הבעיה המרכזית היא איך העובדה שהמדינה היא מדינת הלאום של העם היהודי לא תפגע בזהותה הדמוקרטית והאזרחית, ואיך מבטיחים את הזכויות של האזרחים הערבים כמיעוט בעל זהות לאומית אחרת, שהיא גם חלק מהזהות הלאומית של העם הפלסטיני השכן.
אף על פי שדימינו שחלף זמנו של הרעיון בדבר מדינות אתניות טהורות גזע, מתברר כי צורת חשיבה זו, ששלטה בכיפה בקרב אחדים מהעמים באירופה, קיימת למרבה הצער גם בתודעתם של לאומנים יהודים המנסים למצוא דרכים לריקון ישראל מאזרחיה הערבים. לאומנים אלו מעוניינים כנראה להקים מדינת הלכה, שהערבים שיישארו לחיות בה יסוּוגו כגרים שאינם שווי זכויות וככפויי טובה על שמתירים להם לחיות במולדתם. אופן חשיבה זה פועל להחריף את העימות הלאומי במקום לנסות למצוא נוסחה שתפיג את המתח ובמקום ליצור פתרונות מעשיים, שאת חלקם ניתן ללמוד ממדינות לאום אחרות בעולם.
לעניות דעתי, אם יש כוונות טובות – הכול פתיר. ישראל יכולה להיות בעת ובעונה אחת גם מדינת הלאום של העם היהודי וגם מדינת כל אזרחיה. אין אלו שני קצוות כי אם שני צרכים שיש למצוא דרך לשלבם כדי לתת לכל אחד מהם מענה הולם. כל מדינה בעולם היא מדינת כל אזרחיה, וכל דמוקרטיה בעולם היא דמוקרטיה לכל אזרחיה, וָלא אין לה זכות להיקרא דמוקרטיה. בהיותה מדינת לאום, ברור שעליה לשרת את הלאום של הרוב, אבל לא על חשבון אזרחיה ולא על ידי אפליית אזרחיה. מדינות שיש בהן קבוצות של מיעוט לאומי אמורות לספק לבני ובנות המיעוט מסגרת מכבדת, ואף מעצימה, שתעניק להם ביטחון זהותי ואף מטרה בקיומם כגשר לשלום עם מדינת הלאום שלהם.
יש פתרונות גם לסוגיות הקשות. לדוגמה, ישראל יכולה להוסיף פרח או ציפור לדגל באחת מפינותיו כדי להעביר לאזרח הערבי את המסר שהתוספת נעשתה לכבודו. היא יכולה להוסיף טקסט מקביל לצירוף המילים "נפש יהודי הומייה" בהמנון כך ששפתי המזמרים אותו ינועו באותן שורות בתנועה אחרת במקצת. בחוקי ההגירה ישראל יכולה לאפשר לאזרחים הערבים לאזרח את בני זוגם שאינם ישראלים וכדי להבטיח שפעולה זו לא תפגע במאזן הדמוגרפי הקיים תוגבל זכות זו ל־20% מהמתאזרחים החדשים בכל שנה. השפה הערבית היא גם שפת המקום, וחשוב להחזיר לה את המעמד הרשמי כשפה לגיטימית של כלל אזרחי ישראל בד בבד עם חיזוק השפה העברית בקרב האזרחים הערבים. דו־לשוניות היא נכס, והיא תעצים את חוויית האזרחות המשותפת, ואף תחזק את יכולתם של היהודים לחיות במרחב המזרח תיכוני, שאט־אט פותח את שעריו, ולהשתלב בו ביתר קלות.
חליפתה היהודית של ישראל אינה יכולה להכיל את כל הפרטים והקבוצות החיים היום במדינה, ועל כן עליה לגדול בכמה מידות. רק כך היא תוכל להגיע למידות אזרחיות מכלילות, ורק כך היא תהיה מסוגלת להכיל גם את הזהות הלאומית של קבוצת המיעוט הלאומי הפלסטיני שבתוכה. זכויותיהם הקולקטיביות של האזרחים הערבים כמיעוט לאומי לא יפגעו בזכויות הלאומיות של הרוב הלאומי היהודי. הזכויות הלאומיות של מיעוט לאומי אינן מגיעות לכדי זכות של הגדרה עצמית, ולכן אינן מסכנות את אופייה ואת ייעודה הלאומי של המדינה. הן רק מחייבות את הרחבת אותו אופי כדי שיוכל להכיל גם את רכיבהּ האזרחי וגם את יהודיותה.
לקבוצת הרוב היהודי מגיעות זכויות לגיטימיות שמשרתות אותו כרוב לאומי, בדיוק כמו שלקבוצת המיעוט מגיעות זכויות לגיטימיות שישרתו אותו כמיעוט לאומי. אבל נדרשת הסדרה בין מִקבצי הזכויות האלו. הסדרות כאלו כבר נוסו ויושמו בהצלחה ביותר מ־23 מדינות לאום באירופה, שלמדו להיות דמוקרטיות. מדינות אלו מעניקות זכויות לקבוצת הלאום שהן משרתות ומגינות על המיעוטים הלאומיים המוכרים שבתוכן. זו לא המצאה וזה לא מדע בדיוני. זהו נוהל מוצלח שמפיג את המתח בין רוב ומיעוט. אלא שהדבר דורש אחריות של הרוב וצניעות של המיעוט. על קבוצת הרוב הלאומי ללמוד כי חלה עליה האחריות ליצור מרחב נוח לקבוצת המיעוט כדי שזו לא תרגיש אפליה או איום על זהותה או שמוטל ספק בדבר הלגיטימיות של הימצאותה במולדתה. על קבוצת המיעוט ללמוד שזכויותיה הלאומיות לא יגיעו לממדי הגדרה עצמית, משמע שאין ביכולתם של אנשיה לדרוש עצמאות והיפרדות פיזית מהמדינה. על המיעוט להבין שהוא לא אמור לסכן את הצורך של קבוצת הרוב הלאומי בהגדרה עצמית ושהוא לא יפעל כגיס חמישי נגד היציבות של המדינה.
המדינה כבר בת 75. אי־אפשר להמשיך לטעון שהיא עודנה דמוקרטיה צעירה ושבעוד כמה דורות היא תמצא את דרכה. גם אי־אפשר להמשיך לטעון שכל עוד הסכסוך הישראלי-פלסטיני חי ובועט, היהודים במדינה אינם פנויים לעסוק בסוגיות פנים שכאלו. במציאות, בשטח, בחלוף 75 שנה, ישראל פועלת ולומדת להיות מדינת כל אזרחיה. התהליך איטי בשל הוויכוח על מעמדם המדיני של האזרחים הערבים. ייתכן שהוא איטי גם בגלל ההכחשה של הפוליטיקאים, שעסוקים במשחק פינג־פונג נרטיבי וזהותי במקום ליצור חיבורים ולמצוא מכנה משותף.
אדגיש שוב: התפתחותה של ישראל לכיוון של מדינת כל אזרחיה לא תגרע מהיותה מדינת הלאום של העם היהודי. המדינה בוגרת דייה היום והיא מסוגלת להבין שהאזרחים הערבים נמצאים כאן כדי להישאר ושצריך לחשוב על אסטרטגיית השילוב השוויוני כמדיניות, אבל גם כדרך ארץ וכערך שעליו יחונכו הדורות הבאים.
לחנך לחברה משותפת, שבה אזרחים יהודים ואזרחים ערבים יגדלו על לגיטימיות הדדית במועדון האזרחות המשותפת וילמדו להכיר ולקבל זה את זה. יש לתת בידי האזרחים את הכלים להכיר את השפה ואת התרבות של האחרים ולחוות אותן כמיטיבות עם המרחב המשותף. כך יתפתחו קרבה ואהדה בין כל האזרחים. יש לקדם שיתופי פעולה בין יישובים יהודיים ויישובים ערביים סמוכים ולפרק את ההפרדה המובנית שירשנו מתקופת הממשל הצבאי, בעת שהמאמץ הופנה לשימור הנפרדות באמצעות השארת האזרחים הערבים סגורים בכפריהם כדי למנוע את שילובם במרחב הכלל־ישראלי. יש לשתף את כל האזרחים בנכסי המדינה, בקרקעות, בתקציבים ובממשל. רופאים ערבים רבּים יותר משפרים את עולם הרפואה. באותו אופן, מהנדסי תוכנה ערבים רבּים יותר ישביחו את עולם ההיי־טק, שוטרים ערבים רבּים יותר ישפרו את השיטור ויחזקו את אמון האזרחים במשטרה, ופקידים בכירים ערבים רבּים יותר בנציבות שירות המדינה ישקפו את ההרכב האזרחי האמיתי של ישראל. יותר שיתופי פעולה באמנות, בספורט, בקולינריה, בתיירות ובשירותים המוניציפליים יהפכו אותנו לחברה יעילה יותר, יצירתית ויצרנית יותר, ותלות הדדית כלכלית, ממשלית וחברתית חזקה יותר בין ערים ויישובים סמוכים תבנה עתיד משותף.
אנחנו עדים להיווצרותם של איים רבים של הצלחה בשילוב האזרחים הערבים, ואף להתייחסות אליהם כאל קולקטיב, למרות ההכחשה וההתעלמות מצד רבים בשתי האוכלוסיות. המדינה כן מגינה על זכותם הקולקטיבית של האזרחים הערבים שלא לשרת בצבא, כן משמרת את בתי הדין השרעיים, הנוצריים והדרוזים וכן נותנת "מעמד מיוחד" לשפה הערבית ולמערכת חינוך בשפה הערבית ומחלקת תרבות לשימור התרבות הערבית. אלו זכויות דה־פקטו, והן אינן מאוגדות כזכויות דה־יורה. אפשר לארוז אותן בחבילה אחת, לעשות בהן מקצה שיפורים ואז לכנותן "זכויות של מיעוט לאומי". השיפורים חייבים לכלול ביטול חוקים מפלים, כגון חוק הלאום, חוק קמיניץ (תיקון 116 לחוק התכנון והבנייה, 2017) וחוק ועדות קבלה ליישובים קהילתיים (2011), חוקים שמהותם גזענית בעיניי והם מביישים את המהות הדמוקרטית של המדינה.
בה בעת יש לחוקק חוק שוויון שיגן על הערך הזה של זכויות מיעוט לאומי וישמש בסיס לפעולות הממשלה והמגזרים הפרטי, הציבורי והשלישי בעתיד. השוויון צריך להיות מעוגן בחוק יסוד, משום שהיחסים צריכים להיות בין שווים ולא יחסים של דו־קיום בין סוס לרוכבו, שם מתקיימת היררכיה גלויה וסמויה. ההיררכיה הזאת חייבת להיעלם מיחסי היהודים והערבים במדינה. מן הראוי לבסס את היחסים בין שתי הקבוצות הללו על ערכים של כבוד הדדי, דיאלוג אמיתי ומתמשך, הבנה של צורכי האחר והכרה בהם. יש לקדם ביתר שאת שותפות באינטרסים, ואף תלות הדדית שתשמר את היחסים. כל המהלכים האלה יש בכוחם להביא למדינה טוב פנימי, אבל גם חיצוני, כי הישראלים היהודים יוכלו להראות לעולם הערבי שהם הגיעו לאזור לחיות בשלום ובשוויון עם שכניהם הערבים, אלו שחיים בקרבם ואלו שבמדינות ערב. את כל זה אפשר להוכיח רק על ידי שילוב מוצלח של הערבים אזרחי המדינה כשווים מדינית וחברתית, ככתוב במגילת העצמאות.
רוב גדול ויציב בחברה הערבית תומך בחברה משותפת, המתאפיינת ביחסים טובים ובשוויון בין שתי האוכלוסיות. גם רוב יהודי תומך באותו עיקרון של חברה משותפת. ההבדל הוא שרוב היהודים סבורים שצריך להתחיל ביחסים טובים ובטוחים שהדבר יוביל בעתיד לשוויון. החברה הערבית, לעומת זאת, מחזיקה בעמדה הפוכה הגורסת כי השוויון חייב להקדים את היחסים הטובים. עֶמדתי היא שצריך לפעול בשני המישורים בעת ובעונה אחת, ובלא תלות ביניהם, משום שהצלחות בתחום השוויון תורמות ליחסים טובים והצלחות בתחום היחסים הטובים תורמות לקידום השוויון. מדיניות אחראית של הממשלה חייבת להציב את שני הרכיבים האלו כבסיס לכל תוכניותיה ופעולותיה, עכשיו ובעתיד.
מוחמד דראושה הוא מנהל אסטרטגיה בגבעת חביבה – המרכז לחברה משותפת.