היהדות שאני חש חלק ממנה נרתעת מן הזחיחות והיוהרה שאני רואה אצל קבוצות ומפלגות ו"חוגים" מסוימים ביהדות של היום; מהצירופים־הכבולים שלהם, שהולכים ומתהדקים על צווארי. צירופים של דת ומשיחיות. של אמונה וקנאות. של לאומיות, לאומנות ופשיזם.
לשאלה המסובכת הזאת יש לכאורה תשובה פשוטה: ההוויה שבה חיים כיום אזרחי מדינת ישראל, יהודים וגם ערבים, היא־היא המדינה היהודית. יש בה רוב יהודי מכריע, שכמעט כולו מתייחס אליה כאל הבית הלאומי של העם היהודי. היא מתנהלת, בעיקר, על פי ריתמוס חיים יהודי (שבוע שמסתיים בשבת; חגים וימי זיכרון של העם היהודי). שפת הדיבור הנפוצה והדומיננטית בה היא עברית, שפת התנ"ך, שבה נוסחה והתגבשה זהותו של העם היהודי.
אינספור רבדים של ההוויה היהודית־ישראלית הצטברו במשך 75 שנות עצמאות, ובעצם עוד שנים רבות לפני קום המדינה. הם כוללים כמובן גם את יחסיהם הסבוכים של הרוב היהודי־ישראלי והמיעוט הערבי־ישראלי. כזאת היא ישראל, על המתחים והסתירות שיש בה. כל "תא" שלה, כל רגע של התרחשותה מכיל את כל ה־DNA של ההוויה המסועפת, התוססת והסוערת של המדינה היהודית היא מדינת ישראל.
*
אבל רגע, לא שכחנו משהו?
ההתעלמות הכמעט מוחלטת של מרבית הישראלים מכיבוש העם הפלסטיני וארצו, כיבוש שנמשך כבר יותר מ־55 שנים, הופכת לגורם רב משמעות בּעיצוב "פָּניה" של מדינת ישראל. ייאמר מייד: ישראל איננה האחראית היחידה לכך שבמשך עשרות שנים לא היה ניסיון אמיתי ואמיץ של שני העמים לפתור את הסכסוך. הפלסטינים והישראלים, שניהם עשו שגיאות קשות בדרך למה שנראה מָבוי־סתום־נצחי. אבל היום, במלאות לישראל 75, במועד שמזמין גם התפעלות וגם חשבון נפש, צריך לבדוק אם הגדרת "המדינה היהודית" יכולה, או רשאית, שלא להתייחס לכיבוש. לכיבוש עצמו, וגם לעוצמת ההתעלמות ממנו, ולעוצמת מחיקתו מן התודעה הישראלית.
*
"המצב". כך כידוע אנו הישראלים מכנים את יחסינו עם הפלסטינים. את הדימום שנמשך כבר עשרות שנים, על המלחמות והמבצעים שאף פעם לא די להם, על הכיבוש, וההתנגדות לו, והקמת ההתנחלויות, ופריעת הגבולות, בכל מובן, והטרור.
מרביתם של אלה שנולדו לתוך "המצב" ושחיים בו את כל חייהם, כבר נואשו מהאפשרות להתיר אותו אי פעם. הסיבוך שבו משתק אותם. המעגליוּת האין־סופית, המוכניות של מנגנוני האלימות ואלימות הנגד. הקלישאות שבהן מסופר הסיפור כולו שוב ושוב. האופן שבו סיפור אנושי אותנטי הופך ל"נרטיב" מניפולטיבי. העלבון של אלה שמוהַל חייהם הופך לקלישאה.
אנחנו, ילידי ה"מצב", כבר השלמנו עם כך שילדינו וילדי ילדינו נידונים לחיות על חרבם, ולא פעם למות עליה. אנו יודעים כבר שֶכּוח אינו ערובה לניצחון. שכל חרב היא חרב פיפיות. אנחנו יודעים, ונאטמים מול הידיעה. מתכנסים יותר ויותר בתוך עצמנו ומתמסרים לאפַּתיה ולפטליזם, לנחמה שמציעה הדת, להילול העצמי שמציעה הלאומנות; וכמובן מחפשים מִפלטים נוחים וזמינים שירצדו מול עינינו המזדגגות, כאלה שיסיחו את דעתנו מן השאֵלות המבעיתות לפעמים שהסכסוך מציב בפנינו.
למתבונן בנו, אנחנו נדמים יותר ויותר פסיבים, מנוטרלים נפשית ("מנוטרלים", עוד מילה איומה ב"סִכסוכית"). אבל הפער בינינו לבין המציאות שהסכסוך מחולל אינו נשאר ריק: בלי הרף זורמים לתוכו כוחות קיצוניים, לְאוּמניים ופונדמנטליסטיים. אלה עושים הכול, ובלי מעצורים, כדי לכפות את האג'נדה שלהם עלינו, הרוב המפוחד, המשותק.
*
יש סכנה בדיבור על "אופי" של מדינה או של עם, אבל אפשר לדבר על מעשים ותהליכים. דוגמה בוטה לכך היא מה שנהוג לכנות "מפעל ההתנחלויות", תהליך מחולֵל מציאות, ששינה מאוד את פניה של מדינת ישראל. התהליך הזה – גאוגרפי, מדיני, צבאי ובעיקר נפשי – נועד מלכתחילה להכשיל את האפשרות לקבוע למדינה גבולות מוסכמים והוגנים, ובכך מנע ומונֵע השגת הסכם שלום יציב, מה שעלול, חלילה, לחרוץ בעתיד את גורלה. כזה הוא גם האופן שבו – במשך עשרות שנים, אך בעיקר מאז מלחמת ששת הימים – מתלפפת הדת היהודית על הפוליטיקה הישראלית, עד בלי התר, עד בלי גבול.
*
ואגב "גבול": גם אחרי 75 שנות עצמאות, אין לישראל גבול מוסכם וקבוע.
מראשית קיומה, פעם אחר פעם התכווצו גבולותיה והתרחבו.
בעולם שכולו גבולות, מדינה שאין לה גבול שרויה בלי הרף במתיחוּת כפולה ומסוכנת – בין הפיתוי לפלוש לַתחום של שכניה לבין החשש להיפּלש על ידם. המתיחות התמידית הזאת עושה את ישראל לקצת פחות בית וקצת יותר למבצר, וגם היא מעצבת את פניה של המדינה היהודית כיום.
*
היהדות שאני חש חלק ממנה היא חילונית, הומניסטית. מאמינה באדם. הדבר הקדוש היחיד בה הוא חיי אדם. ההתפתחות של האוחזים בה היא בדרך של דיאלוג, ובשום אופן לא בכפייה.
יש "תדר" מסוים בתודעתי, שבו אני חש את ההשתייכות שלי לעם היהודי, ולפעמים את הרתיעה מן ההשתייכות הזאת. בכל מאודי אני מרגיש זיקה לגורלו של העם היהודי, להיסטוריה המפוארת והנוראה שלו. לשפה העברית על גלגוליה. לתרבות העשירה שיצר. להומור האירוני שלו.
היהדות שאני חש חלק ממנה נרתעת מן הזחיחות והיוהרה שאני רואה אצל קבוצות ומפלגות ו"חוגים" מסוימים ביהדות של היום; מהצירופים־הכבולים שלהם, שהולכים ומתהדקים על צווארי. צירופים של דת ומשיחיות. של אמונה וקנאות. של לאומיות, לאומנות ופשיזם.
*
"המצב", שהולך וממאיר, מעלה תהייה גם לגבי זכותה של מדינת ישראל להגדיר את עצמה כ"דמוקרטיה". שלטון כיבוש אינו יכול להיות בה בעת גם דמוקרטיה, פשוט לא. הרי דמוקרטיה נובעת מן האמונה העמוקה שכל בני האדם נולדים שווים, ושאין לשלול מאדם את הזכות להשתתף בקביעת גורלו.
שנים של כיבוש והשפלה עלולות ליצור תחושה כאילו יש איזו היררכיה של ערך חיי האדם. העם הכבוש הולך ונתפס כנחות באופן קיומי, נחות מִטֶבע ברִייתו. אומללותו ועליבותו נתפסות בעיני הכובש כגזרת גורל, שכאילו נובעת ממהותו (כך כידוע התייחסו ומתייחסים האנטישמים ליהודים), כמי שאפשר לשלול ממנו את זכויותיו הטבעיות כאדם, לבוז למאווייו ולערכיו. מאליו יובן שהעם הכובש רואה בעצמו עליון, ועל כן, אָדון. במציאות כזאת, וככול שהשפעת הדת גוברת, מתחזקת גם האמונה שזה הוא רצון האל. לא קשה לראות איך באקלים תודעתי כזה השקפת העולם הדמוקרטית הולכת ומתפוגגת.
ואני שואל: מי שמאמינים שהאדם נוצר בצלם אלוהים, איך יוכלו לרמוס את הצלם הזה?
*
נראה שכיום אין במחשבה על הכיבוש והשלכותיו כדי לגרום למרבית אזרחי ישראל מועקה – ולו קלה – של חיי שקר והדחקה, שלא לדבר על אשמה. בדרך מחוכמת, אינטואיטיבית, למד הרוב הישראלי "לחיות עם זה" (מפתה לומר, "לסנן את זה"). גם אין בה, במחשבה על הכיבוש, כדי לדרבן את אזרחי ישראל, ואת רוב מנהיגיה מאז 1967, ליזום מהלכים שיתחילו לתקן סוף סוף את המצב המעוות. התרגלנו.
ובנוסף, מדינת ישראל בונה את דמות־עצמה, ואת הסיפור שהיא מספרת לעצמה, באופן כל כך יעיל והרמטי, עד שהיא יוצרת חציצה גמורה בין התודעה שלה למציאות.
כשהיה העם היהודי מפוזר בשבעים גָלויות הצליחו בניו ובנותיו לכונן לעצמם הוויה שאפשרה להם לכוון את נפשם ואמונתם אל ארץ ישראל מדומיינת, מופלאה וחלומית, בעוד קיומם הפיזי היום־יומי היה לא פעם קיום של עליבות ונרדפות.
וכך עומדים להם בנימין השלישי וחברו סֶנדריל "אשה", יצירי דמיונו של מנדלי מוכר ספרים, רגליהם שקועות במדמנת הגלות והם חולמים על ארץ ישראל הנכספת, שהם בטוחים שיש להם חלק ונחלה בה. בקרוב מאוד, בעוד מעט קט יגיעו אליה, וימלאו את כרסם תמרים ותאנים, ויפגשו שם את שלמה המלך בוקֵע בעזרת השָמיר את אבני בית המקדש…
– "הכול שם", אומר בנימין בכיסופיו, "שם כל המקומות". (מסעות בנימין השלישי, עמ' פג)
הכישרון הנדיר הזה – הכישרון של "כנר על הגג" – האמונה המוחלטת בדמיון, והיכולת להשביע את הדמיון כך שייהפך למציאות, מופיעים כיום שוב, אבל הפעם הנַגן הוא "כנר על הטנק", וכעת נועד הכישרון דווקא להעלים מתודעתנו ככל הניתן את עובדת קיומו של עם אחר, ואת ההשפלה והסבל שאנו גורמים לו מדי יום, ואת העיוות שיש במצב כולו. הפעם מסייע הכישרון הזה ליצור מערכות משוכללות להפליא של דרכים־עוקפות־מציאות, כאלה שיאפשרו את המשך המצב הסהרורי, לכאורה מבלי שנשלם על כך מחיר.
במילים אחרות: הדמיון, אותו איבר מטפיזי שהיה לו תפקיד כה חשוב במימוש המעלל הכביר של שיבת ציון, מאפשר כעת לישראלים הרוצים בכך – ואלה, מסתבר, רבִּים מאוד – ליצור לעצמם תמונת מציאות אשר עַם שלם, מיליוני בני אדם שכאן מולדתם, נמחקים מתוכה.
ואם כך, תשובה אחת מני רבות לשאלה "מהי מדינה יהודית" תהיה "מדינה יהודית היא זו שיש לה כישרון לחיות במלאוּת ובאינטנסיביות, בתוך ממד של אשליה והדחקה, תוך כדי הכחשה גמורה של המציאות".
*
הנה כך, הדמיון המלבה את עצמו הופך להזיה.
וההזיה נעשית חומר.
ויש שיודעים ללוש אותו כרצונם.
והמציאות נעשית הזויה.
ועוד ועוד אנשים נִשבים בה.
ואחרים, בעל כורחם, שבויים בדמיונם של אלה.
*
אבל ביום חגיגי זה אני מבקש להציע עוד "סעיף" אחד להגדרה של "מהי מדינה יהודית". סעיף שאם יתקיים ויתממש בה, בישראל, יוכל גם לחזק את זהותה היהודית ואת ערכיה היהודיים, וגם לשפר את יחסיה של המדינה עם המיעוט הפלסטיני הגדול שחי בה.
"אם יתקיים ויתממש בה" – משמע, בינתיים אינו מתקיים, או שהוא מתקיים רק בנקודות מפגש נדירות. אבל ייתכן שפעם, כשייפתר הסכסוך ה"גדול" בין ישראל והעם הפלסטיני כולו, ימְצאו היהודים והערבים אזרחי ישראל את כוחות הנפש הדרושים לפיוס אמיתי ומלא גם ביניהם.
או־אז נצטט בגאווה את מה שיהיה כתוב במבואה של בית המשפט העליון: "משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה" (ויקרא כד, כב).
וגם החילונים שבנו יעמדו מול שערי הכנסת ויקראו בכוונה עמוקה את הפסוק שיהיה חקוק שם: "ויברא אלוהים את האדם בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית א, כז).
*
אבל מדוע להסתפק רק בתיקון יחסֵי המדינה עם המיעוט הלאומי הגדול שחי בה? מדוע לא להרחיב ולהחיל את המשאלה הזאת על כל המיעוטים, וגם על כל הקבוצות המוחלשות, מכל עם וגזע ומין שחיים בה? והרי גם מבקשי המקלט הם מיעוט סובל. וסובלים ומוחלשים גם הקשישים שנמצאים על סף רעב. והנכים, ואלה הלכודים מתחת קו העוני, וניצולי השואה. ועוד כהנה וכהנה.
תאמרו: אתה בעצם מדבר על מדינת רווחה. על כל מדינת רווחה מתוקנת. מה "יהודי" בחזון המדינה שלך?
הוא יהודי, מפני שכל המשאלות האלה, והתפיסה החברתית הזאת, כבר נוסחו, בעברית, בתנ"ך. אבל לא פחות מכך, הן יתרחשו כעת במדינה שהיהודים בה הם רוב, ו"רוב" במקרה הזה איננו רק עובדה סטטיסטית: במשך אלפי שנים היו היהודים מיעוט. מיעוט זר וחשוד, וגם שנוא, בארצות שכמעט תמיד התעמרו בהם, רדפו וביזו אותם, ביקשו להשמידם עד כלות.
גם בארצות שהיו פחות או יותר "ידידותיות" כלפיו, חי המיעוט היהודי בתחושה קבועה של רפיפות וארעיות, של מי שהוא נסבל־אך־בקושי. האדמה רעדה בלי הרף מתחת רגליו, ו"פסי גזִירה" דמיוניים היו מסומנים סביבו תדיר.
והינה, חלק מהמהפכה הגדולה והניסית של שיבת העם היהודי למולדתו הוא שכעת עליו ללמוד איך להיות רוב. כלומר, עליו לרפא את עצמו ממחלות המיעוט הנרדף ולברר לעצמו מה חובותיו של הרוב כלפי המיעוטים השונים שבו. הבירור הזה לא יהיה קל. הוא יהיה כרוך בוויתור של הרוב על נכסים מוחשיים וגם על "נכסים" של זהות ושל דימוי עצמי (על סטראוטיפים ודעות קדומות קשה מאוד לוותר). הוא יחייב שינוי עמוק בתכנים של מערכת החינוך, למשל. הוא יחייב מדיניות של הגנה על בני המיעוטים השונים מפני מחלות הגזענות ופשעי השנאה.
המהלכים האלה יוכלו אולי ליצור מציאות שתאפשר לכל אדם, מִבּנֵי הרוב ומבּנות קבוצות המיעוטים השונים, לשגשג, להרגיש שהם מוגנים, שהן מיוצגות באופן שוויוני בכל מערכות החיים והשלטון, עם כלל הזכויות והחובות; שהם והן יכולים לחיות בכבוד ובשוויון גם מבחינה כלכלית, גם מבחינה תרבותית. ולהרגיש מוערכות, ולטפח את הסיפור המכונן של הקהילה שלהם, מבלי למחוק את הסיפורים המכוננים האחרים.
ולרפא את פצע העלבון, שלא פעם כרוך בשורשי ישותו של מיעוט.
אם אי פעם תגשים ישראל אפילו חלק מהמשאלות האלה, נוכל לומר בלב שלם: "מדינה יהודית היא זו שרואה בשוויון מלא של כל אזרחיה את מִבחנה האנושי הגדול ואת הגשמת החזון של נביאיה ומקימיה".
דויד גרוסמן הוא סופר.