מהי מדינה יהודית?

ישראל היא מדינה יהודית מפני שהרוב המכריע של העם היושב בה הוא יהודי, מפני שהפרהסיה שלה היא יהודית, מפני שבמידה רבה גם החיים הפרטיים בה הם יהודיים, ומפני שהיא שוכנת בארץ ישראל, הבית הלאומי של העם היהודי זה אלפי שנים.

מדינה אשר בה מדברים עברית, יום המנוחה הוא יום השבת, חוגגים את חגי ישראל, לומדים את המורשת היהודית בבתי הספר, רחובות רבים נקראים על שם אישים יהודים, שמות ערים ואתרים מזוהים עם העבר היהודי, רבים לומדים תורה דרך קבע, מזון כשר נמכר במרכולים, יושבים שבעה על נפטרים, הצבא מתנהל לפי ההלכה, טקסי הנישואים מתקיימים לפי המסורת היהודית, הבנים נימולים, הדגל, ההמנון וסמל המדינה נושאים אופי יהודי – זוהי מדינה יהודית. כך היא מדינת ישראל דהיום. המדינה היא יהודית מכיוון שמרחבהּ הציבורי, ובמידה רבה מאוד אף הפרטי, הוא יהודי.

על השאלה "מהי מדינה יהודית?" אפשר אפוא להשיב על פי הנעשה במדינת ישראל. החוק קובע שישראל היא מדינה יהודית, אך בעיקר – כך קובעת המציאות.

שאלה מאתגרת יותר היא איך ניתן להבטיח את המשך אופייה היהודי של מדינת ישראל. לשאלה זו שני היבטים. היבט אחד הוא הדמוגרפי: כדי שהמדינה תישאר יהודית עליה לשמור על רוב יהודי מכריע בקרב תושביה. בלי רוב יהודי לא תהיה דרך להבטיח שילדיה יתחנכו על ברכי המורשת של העם היהודי ובשפתו, שסמליה יישארו יהודיים, וכן הלאה. ההיבט השני קשור להיכרות של התושבים עם המורשת היהודית ולהזדהותם עימה.

האתגר הדמוגרפי

רוב יהודי מכריע אינו סותר את היכולת של מיעוט לא־יהודי – במקרה דנן ערבי – לחיות בכבוד ואף לשגשג בישראל. המיעוט הערבי אינו מאתגר את אופייה היהודי של מדינת ישראל, כיוון שהוא מוּכר ומוגדר כמיעוט ומעוניין בעצמו לשמור על תרבותו ועל מידת־מה של בדלנות מהתושבים היהודים. רוב הערבים גרים ביישובים ערביים, מדברים ביניהם ערבית, וילדיהם הולכים לבתי ספר ערביים.

האתגר הדמוגרפי שבנדון נוגע למיעוט לא־יהודי קטן יחסית שאינו ערבי – כ־5% מתושבי המדינה על פי הסטטיסטיקות העדכניות. מיעוט זה חי בתוך הרוב היהודי בלי להיות מוגדר ומובדל. בנותיו ובניו מתגוררים באותם היישובים שהיהודים גרים בהם, מדברים עברית, ושולחים את ילדיהם לבתי ספר יהודיים. זהו מיעוט שבמרוצת השנים עלול לערער את האופי היהודי של המדינה. הצד השני של אותו מטבע הוא שבמדינה יהודית, אדם שחי בין יהודים, מתחנך באותם המוסדות, חוגג אותם החגים, מדבר באותה השפה ומשרת באותו הצבא – ראוי שיהיה גם הוא עצמו יהודי. בישראל כמדינה יהודית לא טוב שתהיה הבחנה בין "ישראלי" לבין "יהודי" (כמובן מלבד הערבים אזרחי ישראל, כאמור לעיל).

כדי שישראל תישאר מדינה יהודית, עליה למצוא דרך לספח את אותו המיעוט לעם היהודי. הדרך המתבקשת היא על ידי גיור, שגם אם לא יהיה מבוסס על אורח חיים דתי מושלם, יאפשר לצאצאים להיטמע בעם היהודי. אינני פוסק הלכה ואינני מבקש לשנות את ההלכה, אך דומני שיש לתת את הדעת לאתגר זה ולהציע לו פתרונות מעשיים. היו דברים מעולם. במגילת אסתר, לדוגמה, אנו קוראים כי "רַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם" (ח, יז). ובספר דברים, משה רבנו מכריז: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ" (כט, ט–י). הביטוי "גרך אשר בקרב מחניך" מתאר תושבים לא־יהודים שנספחו לעם היהודי והפכו לחלק בלתי נפרד ממנו. (אגב, חוץ משמירת שבת, מצוות אהבת הגֵר מופיעה בתורה יותר פעמים מכל מצווה אחרת.)

הצורך ברוב יהודי הינו ייחודי למציאות של מדינה יהודית, כי רק כאן ישנן השלכות של זהות הפרט על הכלל. כאשר יהודי בחו"ל בוחר להתחתן עם אישה שאינה יהודייה, מדובר בבחירה אישית שממקמת אותו מחוץ לקולקטיב. הוא יוכל להמשיך לשמור על יהדותו עוד דור, אולי להעביר מעט ממנה לילדיו; אבל ברוב המוחלט של המקרים נכדיו כבר לא יהיו קשורים לעם ישראל, ולא יתבעו את מקומם בתוכו. אומנם כמותית הקהילה היהודית תיפגע, אך לא איכותית; היא תמשיך בשלה והוא בשלו. לעומת זאת, כאשר יהודי בישראל בוחר להתחתן עם אישה שאינה יהודייה, הרי הוא וצאצאיו ימשיכו לחיות ולפעול ולהשפיע בארץ; שסתום הביטחון הקיים בחו"ל, הפולט את הרוצים לצאת מן הקולקטיב, אינו קיים בארץ.

האתגר החינוכי

האתגר השני להמשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית נוגע להיבט החינוכי. אין צורך להיות שומר מצוות כדי לרצות מדינה יהודית ולהשתתף באופן פעיל בעיצובה. אולם כדי להמשיך ולקיים את המדינה כמדינה יהודית לאורך זמן, הכרחי שלרוב היהודי היושב בארץ תהיה הן היכרות עם המקורות והמורשת היהודית והן הזדהות עם יהדותם. בלי שתי אלו לא ניתן לקיים מדינה יהודית. הפעולה הראשונה שיש לנקוט, אם כן, נוגעת לתוכנית הלימודים, דהיינו החשיבות העצומה שבחיזוק לימודי המורשת, התרבות וההיסטוריה היהודית. ואולם באלה לא די. קשה לדמיין מדינה יהודית בלי גרעין משמעותי של אזרחים שומרי מצוות. בזכותם יישמרו, לדוגמה, הערך החברתי־תרבותי של השבּת וחגי ישראל, הנגשת הכשרות ומרכזיותה של השפה העברית.

עוד פן של האתגר החינוכי קשור במוסדות להשכלה גבוהה, המכשירים את המחנכים ואנשי הרוח. פעם, לפני קום המדינה, נשאל דוד בן־גוריון אם לא ראוי לייחס משקל כבד יותר לקבוצת "ברית שלום", שהתנגדה לחזון של מדינה יהודית. על כך השיב בן־גוריון בזלזול: "הם יפטפטו מה שרוצים; בינתיים אני אבנה את המדינה". זו הייתה טעות גורלית. אומנם אנשי ברית שלום לא מימשו את חזונם הפוליטי; אבל הם היוו את האליטה החינוכית והאינטלקטואלית של היישוב, וזו הנחילה את רעיונותיה לדורות הבאים. קו ישיר מחבר בין הפוסט־ציונים דהיום לאנשי ברית שלום דאז שהתנגדו למדינה יהודית.

ערכים של מדינה יהודית

ערך מוסרי בולט של היהדות – אולי הבולט, בה"א הידיעה – הוא הדאגה לזולת, ובפרט לחלש. כבר הזכרנו לעיל את מצוות אהבת הגר. התורה מצווה על לקט, שכחה, פאה, שמיטת כספים, מעשר, השבת אבדה ועזרה לזולת (דברים כב, ד: "לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם, הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ"), ועוד הרבה מצוות דומות. בקודקס ההלכות של הרמב"ם מוקדש חלק שלם להלכות מתנות עניים. תפילת הבוקר פותחת במשנה: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והשכמת בית המדרש שחרית וערבית, והכנסת אורחים, וביקור חולים, והכנסת כלה, ולוית המת, ועיון תפילה, והבאת שלום בין אדם לחברו, ותלמוד תורה כנגד כולם" (פאה א, א). בווידוי הקצר שכלול בתפילה היומית מתוודים על 24 חטאים, ובכללם: "בגדנו, דיברנו דופי, חמסנו, טפלנו שקר, יעצנו רע, כיזבנו, לצנו", ולא כלולה בהם אף לא עבירה אחת על מצווה שבין אדם למקום (כגון שמירת כשרות). הגמרא במסכת שבת (דף לא) מביאה את דברי הלל הזקן: "דעלך סני לחברך לא תעביד [השנוא עליך אל תעשה לזולתך] – זוהי כל התורה כולה".

חלק ניכר מערכים אלה הינם בתחום הפרט, ויש לקוות שאומנם רוב אזרחי מדינת ישראל מתנהגים על פיהם. לחלקם המדינה דואגת על ידי מערך השירותים הסוציאליים שהיא מציעה, ושעבורם האזרח משלם בסופו של דבר דרך המיסים.

ערך נוסף של היהדות הוא הקמת מערכת משפט צדק: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ […] וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד […] צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים טז, יח–כ). בעקבות מצווה כללית זו, ומצוות פרטיות רבות המפרטות את כללי משפט הצדק, התפתחה ההלכה – "המשפט העברי" – המגלמת את הצדק היהודי.

לצערי אין ברירה אלא להודות שמבחינה זו מדינת ישראל אינה "מדינה יהודית"; המשפט העברי לא התקבל אצלנו כשיטת המשפט הדומיננטית. במשפט העברי, למשל, "אין אדם משים עצמו רשע" (כתובות יח), כלומר במשפט הפלילי הודאות באשמה אינן קבילות. לעומת זאת, במדינת ישראל כמעט כל המשפטים הפליליים – כ־95% – נגמרים בעסקת טיעון (או ב"סתם" הודאה). זאת אומרת, במערך הפלילי במדינת היהודים אדם אכן משים עצמו רשע, ובגדול. זו ממש הטיית משפט, מפני שהרשויות מומרצות ללחוץ על הנאשם – עד כדי עינויים גופניים ממש – להודות באשמה. הנאשם מודה לא משום שהוא באמת ביצע את הפשע, אלא מפני שאינו יכול לעמוד בלחצים המופעלים עליו.

הערכים המוזכרים לעיל הם ערכים יהודיים אמיתיים, אך לפעמים מעניקים את הכינוי "ערך יהודי" לכל מה שנראה טוב וראוי לַמְכנה. לדוגמה, סביב הוויכוח הציבורי על הפליטים מאוקראינה נשמעו קריאות לפתוח את דלתות המדינה – לאור "ערכי היהדות" – לגל גדול של פליטים נוכרים. ייתכן שראוי שמדינת ישראל תדון בשאלת הפליטים, אך לא בשל אופייה היהודי. כמדינה יהודית ישראל מחויבת בראש ובראשונה לפליטים יהודים שמגיעים ממדינות אחרות, כולל אוקראינה כמובן. היא גם מחויבת לשמור על רוב יהודי מוצק במדינה, ולכן אינה יכולה לקבל לתוכה גל פליטים נוכרים גדול. לבסוף, על הפליטים הנוכרים שאכן מתקבלים כאן להיכנס למסלול של התאמות שסופו סיפוחם לעם היהודי, כאמור לעיל. דברים דומים תקפים למסתננים מאפריקה.

לא פעם ישראל דורשת מעצמה התנהגות מוסרית החורגת בהרבה מאמות המידה המוסריות המקובלות בעולם. כך למשל, בכירים במערכת הביטחון קבעו שעדיף שייהרגו חיילי צה"ל משייהרגו אזרחים "חפים מפשע" מאוכלוסיות העוינות אותנו; כאילו חיילי צה"ל הם פושעים. בסופו של דבר, המחויבות הראשונה של ישראל הינה כלפי המשך קיומו של העם היהודי. גם אם היא תקבע לעצמה רף מוסרי שאין כדוגמתו בעולם, מַשׂטינינו ומְקטרגינו ימשיכו במלאכתם במלוא המרץ.

לא מעט ביקורת נמתחה על הגישה המוצגת כאן, שלפיה יש לדאוג קודם כול לרוב יהודי ולהמשכיותו. זכורה לי שיחה, באחד מביקוריי בארצות הברית, עם אישה נוכרייה ששיבחה את הישגיו של העם היהודי ואת תרומותיו לאנושות, ועם זה קָבלה על העוול המוסרי כביכול של הנישואין האנדוגמיים. הסברתי לה שהאי בהאי תליא – מה שמאפשר את קיומו של העם היהודי ואת תרומותיו לאנושות הוא קודם כול שאין הוא מוותר על זהותו ועל ייחודו. בלי המשכיות פיזית לא תוכל להיות המשכיות רוחנית. אילו התחתנו היהודים עם כולם, הם היו נכחדים בתוך דור אחד. כך גם ברמה הלאומית: אם מדינת ישראל לא תדאג לשמור על רוב יהודי בקרבה, היא תחדל להתקיים כמדינה יהודית.

מדינה יהודית ודמוקרטית

בטקסט שהתלווה להזמנה לכתוב מאמר לאסופה זו כתבו העורכים: "הכרזת העצמאות של ישראל מדברת על 'הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל'. […] עשרות שנים מאוחר יותר, בעת חקיקת חוקי יסוד, המחוקק מפנה אותנו אל 'ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית'. השימוש במונח בעל האפיון הזהותי הכפול – 'מדינה יהודית' ו'מדינה דמוקרטית' – התקבל ברשות הרבים הישראלית באופן נרחב, וכיום אין ספק שזוהי ההגדרה המקובלת של מדינת ישראל".

יורשה לי לחלוק. ישראל היא אומנם מדינה יהודית ודמוקרטית, אך זו לא "הגדרתה". ההגדרה היא "מדינה יהודית", נקודה. כפי שכתבו העורכים עצמם, כך נקבע כבר בהכרזת העצמאות. וכעבור שבעים שנה, ב־2018, כך גם אושר בחוק־יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, הקובע ש"מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית". אומנם הדמוקרטיה חשובה, אך אין היא העיקר; העיקר הוא היות המדינה יהודית. אלפי שנים מתפללים אנו יום יום "ולירושלים עירך ברחמים תשוב". סוף סוף חלום של אלפי שנים מתגשם. גם מייסדי המדינה החילונים ייחלו ושאפו למדינה יהודית, ואף נאבקו למענה. היהדות היא נשמת המדינה, ה־raison d'etre שלה. מדינות דמוקרטיות יש הרבה; מדינה יהודית – רק אחת.

בהמשך דבריהם כתבו העורכים: "ההגדרה הזהותית הכפולה משקפת שניוּת תרבותית המאפיינת את החברה היהודית בישראל בין תרבות מערבית־ליברלית לבין תרבות יהודית מסורתית".

גם על זה אני חולק. לטעמי, אין "שניות" כלשהי. התרבות המערבית־ליברלית יכולה לחיות – ואכן חיה – לגמרי בשלום, ואף בחדווה, עם התרבות היהודית המסורתית. אומנם יש יהודים המכירים רק את התרבות היהודית המסורתית, ולא את זו המערבית; ויש גם המכירים רק את המערבית, ולא את המסורתית. אבל זו בעיה שלהם; אין סתירה בין השתיים. ההפך הוא נכון. שתי התרבויות מזינות זו את זו, שופכות אור זו על זו. כדברי קוהלת: "טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידך".

האם יש מתח בין "יהודית" ל"דמוקרטית"?

יש הטוענים שהמונח "מדינה יהודית ודמוקרטית" כרוך בסתירה מניה וביה. לעניות דעתי, אין סתירה כלשהי, בין שרואים במילה "דמוקרטיה" צורת משטר בלבד ובין שרואים בה מחויבות לערכים כגון סובלנות, שוויון זכויות וזכויות יסוד מסוימות (שיש לפרטן).

קודם כול, ברור שאין סתירה בין משטר דמוקרטי – דהיינו שלטון העם – לבין היות המדינה "יהודית" במובן דלעיל (בתחילת דבריי). שהרי האופי היהודי של המדינה אינו מוכתב מלמעלה, כי אם נובע מכך שרוב העם הוא יהודי; העם עצמו, באמצעות מוסדותיו הדמוקרטיים, החליט שלמדינה יהיה האופי שאכן יש לה. אילו רצה העם, לדוגמה, שבירושלים תפעל תחבורה ציבורית בשבת, היא הייתה פועלת. עובדה, בחיפה היא באמת פועלת בשבת.

אף על פי כן אפשר לשאול אם יש סתירה בין אופייה היהודי של המדינה לבין "ערכי יסוד דמוקרטיים" כגון אלה המפורטים לעיל. גם על שאלה זו התשובה שלילית, אלא אם כן הפרדה בין דת למדינה נחשבת ערך יסוד של הדמוקרטיה. אם אכן כך, כי אז מדינת ישראל הייתה צריכה להיראות אחרת לגמרי מכפי שהיא נראית היום.

ולבסוף, האם קיום של מיעוט ערבי מוגדר ולא־קטן בתוך המדינה היהודית סותר את ערכי היסוד של הדמוקרטיה? גם כאן התשובה היא לא. אין כאן סתירה. נהפוך הוא. קיומן של קהילות אתניות־תרבותיות שונות בתוך המדינה מחזק את פן הרבגוניות, שנחשב לאחד מערכי הדמוקרטיה. כל עוד הערבים אזרחי ישראל הם שווי זכויות עם היהודים, אין בעיה עקרונית.

יהדות התפוצות

רק כמחצית מן העם היהודי חי בישראל. ראוי שהמדינה תדאג גם ליהודים המתגוררים מחוצה לה ולקהילותיהם. דאגה זו כוללת כמובן פתיחת שערי העלייה לפניהם, גם בעת שהם שרויים במצוקה וגם בעת שהם שרויים ברווחה. אך בכך לא די. ראוי שישראל "תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי […] תפעל לשימור המורשת התרבותית, ההיסטורית והדתית של העם היהודי בקרב יהדות התפוצות", כפי שנחקק בחוק־יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. ראוי גם שהיא תְּפַתח יחסים פעילים איתם ותעודד ביקורים שלהם להכרת הארץ, העם היושב בה ותרבותה. מדינת ישראל היא לא רק מדינה יהודית; היא המדינה, בה"א הידיעה, של היהודים – כל היהודים בעולם.

סיכום

ישראל היא מדינה יהודית מפני שהרוב המכריע של העם היושב בה הוא יהודי, מפני שהפרהסיה שלה היא יהודית, מפני שבמידה רבה גם החיים הפרטיים בה הם יהודיים, ומפני שהיא שוכנת בארץ ישראל, הבית הלאומי של העם היהודי זה אלפי שנים.

פרופ' ישראל אומן הוא מתמטיקאי, חוקר תורת המשחקים. פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית בירושלים וחתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2005.