כדי שיהיה רצון אמיתי לשמור על המדינה והבנה על מה יש בכלל להגן, אנחנו צריכים להשקיע בתרבות.
סוגיית הגיוס וההימנעות הגורפת של הציבור החרדי לקחת חלק במאמץ המלחמתי, גורמים לכעס גדול בציבור הרחב, בצדק. זה מכעיס בכל כך הרבה רמות, שאני לא אכנס לזה. אבל, מבקרה הזה, יש מה ללמוד מהצד השני, גם כשאנחנו ממש ממש לא מסכימים איתו. ולנו יש (בכל זאת) מה ללמוד מהחרדים.
הסיבה הגלויה להשתמטות החרדים מחובת הגיוס, היא מחויבותם ללימוד התורה. בראייתם, המשך קיומו של עם ישראל תלוי בלומדי התורה. לשיטתם בלי לימוד תורה אין קיום פיסי ורוחני לעם ישראל. אלה האמירות הגלויות והחד משמעיות שלהם. אבל, הרי ברור לכל בר דעת שבמובן המיידי, המלחמתי והבטחוני, לימוד התורה אינו מציל אף אחד משום דבר.
ובכל זאת, יש אמת גדולה בדבריהם.
הסתכלות על מפה מדינית של העולם במאה השנים האחרונות מראה כי כל עשור המפה נראית אחרת. אימפריות כובשות, מדינות קמות, גבולות זזים, מדינות מתאחדות ואז מתפצלות וחוזר חלילה. כשלומדים את הגיאוגרפיה וההיסטוריה של העולם רואים שמדינות הן דבר חלש. לעומת זאת, תרבות היא דבר חזק. תרבות שורדת מאות רבות של שנים, גם כשהמדינה מתפרקת או משתנה. במקרה של העם היהודי, מדינה של ממש כמעט ולא היתה לנו לאורך ההיסטוריה, אבל התרבות העתיקה שלנו שרדה, התפתחה ושגשגה במשך אלפי שנים. כשאני אומרת תרבות אני מתכוונת לעושר של ביטוי אנושי-חברתי הנוצר מתוך שפה, ערכים, מחשבה, מנהגים, אמונות ואורחות חיים של חברה בעלת אופי ייחודי. התרבות היהודית עשירה, עמוקה, מגוונת וחזקה.
אז הבנו שמדינה היא דבר חלש ותרבות היא דבר חזק. מה עושים עם זה? אפשר לעסוק רק בחיזוק המדינה, גבולותיה ובטחונה, אבל זו תהיה טעות. האמת היא שכדי שיהיה רצון אמיתי לשמור על המדינה והבנה על מה יש בכלל לשמור ולהגן, אנחנו צריכים להשקיע בתרבות. כדי לשמור על העם היהודי שישרוד, יתפתח וישגשג צריך להשקיע בתרבות יהודית-עברית. התנועה הציונית אמנם העמידה את המדינה כתנאי הכרחי, אך ידעה שמדינה כשלעצמה היא תנאי הכרחי אבל ממש לא מספק. יש הכרח להוסיף על התנאי הזה את קומת התרבות. בלעדיה אין חברה ובלעדיה אין מדינה.
תרבות באשר היא מתקיימת מתוך קשר עמוק לעבר, מתוך דחף יצירתי בהווה, ומתוך מחוייבות ותקווה לעתיד. כדי ליצור את התרבות היהודית של הזמן הזה, כדי שתהיה נדבך נוסף בתרבות היהודית העתיקה והיפה, צריך להשקיע. להשקיע בלימוד של הספרות העברית הקדומה והמתחדשת, להשקיע בחיבור אוהב למורשת ולמסורת, ללמוד לשון ושירה עברית, לקרוא אותה, לכתוב אותה, להלחין אותה ולהתאהב בה. הפיסקה האחרונה שכתבתי היתה מובנת וברורה מאליה למי שהגדיר את עצמו ציוני עד לפני דור או שניים. אחת המשימות המרכזיות של הציונות, לצד התיישבות, עלייה ובטחון, היתה יצירתה של תרבות עברית. אם חפצי חיים אנחנו, חיים יהודיים-ישראליים בהווה, והמשכיות בעתיד, חובה עלינו להשקיע בחיזוק התרבות היהודית העברית. היצירה שלנו חייבת להתבסס על הכרות, למידה ואהבת המקורות היהודיים.
איך קרה שהספרות היהודית הפכה להיות נחלתם של דתיים בלבד? איך נתנו לזה לקרות? למה אנחנו לא תובעים על אוצרות הרוח שלנו בעלות מחדש?
החרדים צודקים. הם צודקים שבלי לימוד תורה ולימוד המקורות לא תהיה המשכיות לעם היהודי. הם צודקים שלימוד המקורות, אהבתם, הקדשת זמן משמעותי להבנתם והטמעתם בזרם הדם שלנו, הוא תנאי הכרחי להישרדותנו. אבל כמו שזו החובה שלהם, זו גם החובה שלנו, הציבור הישראלי החופשי, אוהב שפתו, עמו וארצו.
חובה עלינו לבנות בתי מדרש חופשיים שבהם נעמיק בלימוד המקורות מתוך גישה פלורליסטית ויצירתית. זה לא מותרות לשעות הפנאי או לשנות הפנסיה, זאת חובתנו כחברה להמשכיות קיומו של העם היהודי. זאת חובתנו כאן ועכשיו כלפי ילדנו כדי שיחיו חיי משמעות וימשיכו את הסיפור המיוחד של העם שלנו, המשפחה שלנו. ואם לא עכשיו, אימתי?