על צאצאיהם האינטלקטואליים של הרצל, ז'בוטינסקי, בן־גוריון, בגין ואחרים להתאחד למען תכלית משותפת, שהיא האתגר האחרון והמכריע ביותר של הציונות: להגדיר את גבולותיה של מדינת העם היהודי ובתוך כך לייסד מדינה שנייה, שתהיה מולדתו הלאומית של העם הפלסטיני.
כיבוש. פלסטינים. שלום. שתי מדינות.
אני המום מכך שעורכי הספר הזה, כאשר הציגו לכותבים את מסגרת התכנים המוצעים, לא השתמשו אפילו פעם אחת בחמש המילים האלה, שבעיניי מציבות אתגר של ממש לזהותה היהודית של ישראל ביובל ה־75 שלה.
לא קל למסגר דיון מעמיק בשאלות של מה פירוש להיות "מדינה יהודית" ומה צריכים להיות יחסי הגומלין בין זהותה היהודית של ישראל לזהותה הדמוקרטית. אלא שהשמטת המילים הללו מעידה כאלף עדים על הלוך הרוח של רבים בישראל ובעולם לקראת חגיגות שלושת רבעי המאה להיווסדה.
אף כי רבים ממייסדי המדינה הבינו כי אופייה של מדינת ישראל יהיה תלוי בהתמודדות שלה עם סוגיית הסכסוך בין שני עמים החולקים כברת ארץ קטנה, רבים בישראל של היום, וכמוהם גם גדולי תומכיה בעולם, ואפילו קבוצה לא מבוטלת של אויבים לשעבר, בוחרים להימנע מלעסוק בסכסוך הישראלי-פלסטיני ובנושאים של שתי מדינות או של שלום.
דעתי היא שכל בחינה מעמיקה של השאלה "מהי המשמעות של היות 'מדינה יהודית' " או של השאלה "איך ישראל יכולה להגיע לאיזון בין זהותה היהודית לזהותה הדמוקרטית?" לא רק שאינה יכולה להתעלם מן הסכסוך הלא־פתור, אלא שהיא חייבת להתמודד איתו ישירות.
שתי אמיתות יסוד הופכות את הנושאים הללו לבלתי ניתנים להתעלמות. אחת היא שמחצית מתוך 13–14 מיליון הנפש החיים בין הירדן לים אינם יהודים. השנייה היא שישראל היא עדיין מדינה ללא גבולות. גבולות מגדירים ריבונות ולפיכך קובעים את מעמדם של האנשים החיים בתוכם. קביעה זו מגדירה לאחר מכן את אופייה של המדינה. ובכל זאת בישראל – כעבור 75 שנות עצמאות – המשימה הבסיסית כל כך בעת הקמת מדינה טרם הושלמה.
אני מודע היטב לכך שלאנשים "נמאס" לדבר על הסכסוך. אני מבין שיש הסבורים כי כעת, עם העוצמה הצבאית האדירה והכוח הכלכלי הניכר של ישראל, הנושא שנוי במחלוקת. יש המאמינים ש"ישראל ניצחה" וצריך כבר להתקדם הלאה. בהחלט נראה שכמה מהשכנות הערביות של ישראל – ובכללן אויבות לשעבר – יותר ממוכנות לנרמל את היחסים עם ישראל, גם אם העם הפלסטיני יישאר חסר מדינה וכמעט חסר כוח.
ובכל זאת, דיון באופייה של המדינה בשנתה ה־75 אינו יכול להתעלם מכך שישראל, בהיעדר גבולות ועם אוכלוסייה שמבחינה דמוגרפית נחלקת לחצי-חצי, חייבת לבחור לא רק בין שניים – אופייה היהודי ואופייה הדמוקרטי – כי אם בין שלושה: להיות מדינה יהודית, להיות דמוקרטיה, או לשלוט בכל השטח שבין נהר הירדן לים התיכון.
הצלע השלישית במשולש – חלוקת השטח – היא שמציבה, להשקפתי, את האתגר האמיתי לצביונה היהודי של ישראל. כדי להחליט אם ישראל תהיה דמוקרטיה אמיתית ואם היא תוכל, בד בבד, להמשיך להיות הבית הלאומי של העם היהודי, יצטרך העם בישראל להחליט מה לעשות עם השטחים שנכבשו ב־1967 ואשר נמצאים – במשך 56 שנים – תחת שלטון צבאי.
האם השטחים הללו הם חלק ממדינת ישראל? האם האנשים החיים בהם זכאים לזכויות פוליטיות מלאות, ובכללן אזרחות? וכן, השאלה הזאת חייבת לכלול גם את עזה, שבה חיים למעלה משני מיליון בני אדם, אומנם בלי נוכחות פיזית של ישראלים אבל תחת שליטה ישראלית מלאה – החל בפיקוח על אישורי כניסה ויציאה, עבוֹר בהסדרת הכלכלה וניהול רישום האוכלוסין, וכלה במרחב האווירי, זכויות הדיג ועוד.
אחדים מתומכיה של ישראל אינם אוהבים את המילה, או התווית, המשמשת לעיתים בחוק הבינלאומי לתיאור העובדה שמיליוני יהודים ופלסטינים חיים באותה טריטוריה מעבר לקו הירוק אך כפופים לשתי מערכות חוק נפרדות. אבל זו המציאות. אם נקרא למצב הזה כך או אחרת, דבר אחד בטוח: זו לא דמוקרטיה מלאה עם זכויות שוות לכול. אם ישראל, בתור המדינה הריבונית היחידה ממערב לירדן, רוצה שהגבולות הבינלאומיים המוכרים שלה יכללו את כל השטחים אבל אינה מעוניינת שכל התושבים שם יחיו תחת אותם חוקים ועם אותה זכות אמירה בענייני הממשל, כי אז היא אינה יכולה לטעון שהיא דמוקרטיה.
בתשובה לאתגר הזה יש הטוענים שכדי לשמר את אופייה הדמוקרטי, על ישראל להעניק זכויות שוות ליותר מ־13 מיליון האנשים החיים בתוך תחום השיפוט שלה. אבל למי שרוצים לשמור על צביונה היהודי של ישראל ועל רוב יהודי, ברור שבמדינה שמחצית מאוכלוסייתה יהודית והמחצית האחרת אינה יהודית, הדבר הזה אינו יכול להתממש.
כציוני גאה אני מאמין כי העם היהודי הוא "אומה" שיש לה הזכות הקולקטיבית להגדרה עצמית וכי דבר ראוי הוא שמדינת העם היהודי הוקמה בשטח שהיה ביתו אלפי שנים. אני מאמין בכל ליבי בצדקת קיומה של מדינה שהעם היהודי יכול לקרוא לה בית; לא רק בהכרח שבקיומה. לנוכח ההיסטוריה המשפחתית שלי – שעוברת דרך גירוש ספרד ופורטוגל, הפוגרומים ברוסיה הצארית והשואה באירופה – אין לי כל ספק שצָדק העולם כאשר נתן יד להקמתה של מדינה המספקת ביטחון, מקלט ובית לעם היהודי.
בה בעת, הכרחי לחלוטין בעיניי שאם אמורה להיות בארץ ישראל מדינה המבוססת על זהות וערכים יהודיים ודמוקרטיים כאחד, חייבת להיות גם מדינת לאום שהיא ביתו של העם הפלסטיני. גם לפלסטינים יש קשר עמוק וממושך לכברת הארץ שבין הירדן לים. תביעותיהם צודקות, והאסונות שהם חוו – כולל ב־1948 – הם אמיתיים. אי־התמודדות ישירה עם הסוגיה הפלסטינית כאשר דנים בשאלה של מהי מדינה יהודית פירושה התעלמות מאחד האתגרים המרכזיים הקשורים בעתידה של ישראל.
הדרך היחידה להימנע מן הכורח לבחור בין יהודית לדמוקרטית היא לפתור את הסכסוך עִם הפלסטינים. לשם כך יש לאפשר לבני העם הפלסטיני להגשים את זכותם הקולקטיבית הצודקת להגדרה עצמית במדינה נפרדת משלהם.
העם היהודי היה קרוב לאלפיים שנים בגלות. בשנים אלו הוא חי כמיעוט במדינות של עמים אחרים, רוב הזמן בלי זכויות שוות לזכויותיהם של שכניו. המחויבות היהודית לצדק לוטשה והושחזה בדורות של חיים תחת דיכוי, כקורבנות של דעות קדומות וללא זכויות מלאות ושוות. זו הסיבה שרכיב חיוני בהיותה של ישראל "מדינה יהודית" חייב להיות הפגנת רגישות קיצונית לזכויות של הלא־יהודים החיים בתחומה ותחת שלטונה. בני העם היהודי מכירים היטב את ההרגשה של יחס לא־הוגן מצד בעלי הכוח. האנטישמיות, הדעות הקדומות והיעדר הזכויות המלאות שחוו בני משפחתי וכה רבים אחרים צריכים להיות היסודות שעליהם מושתתת המסגרת החוקית, המוסרית והאתית של מדינת ישראל. הלל הזקן סיכם את הערכים היהודיים הללו על רגל אחת: "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך". ולכן אם ישראל שואפת להיות מדינה יהודית במלוא מובן המילה, עליה לממש במלואם את האידאלים של העם שלה.
לאומיות לא הייתה הסיסמה של העם היהודי במשך מאות שנות גלות. החוקים, הערכים ואמות המוסר שלו הם שהיו נר לרגליו. משום כך על מדינה יהודית להיות מדינה אינקלוסיבית, מדינה שכל מי שחי בגבולותיה – יהודי או לא־יהודי – מן הראוי שיהיה שותף מלא גם בזכויות הנלוות לאזרחות וגם בחובות.
כוחות אנטי־דמוקרטיים ברחבי העולם שואפים לצמצם את ההגדרה של מי שזכאי לזכויות המוקנות לתושבי המדינה. ישראל חייבת להדוף את המגמה הזאת ולהימנע מלדרג את האופי היהודי שלה מעל לזהותה הדמוקרטית. מערכת חוק של שני נדבכים – אחד ליהודים ואחר ללא־יהודים – היא לא רק בלתי דמוקרטית ובלתי צודקת; היא גם בלתי יהודית.
כדי ליצור אינקלוסיביות מלאה במדינה, יש להחילה גם על ההגדרה של מי שהמדינה מכירה בהם כיהודים. את הזהות היהודית יש להגדיר באופן רחב, בלי קשר לשמירת מצוות, הזדהות עם הציונות או כל מאפיין אחר. בני ובנות זוג לא־יהודים (נשואים או לא־נשואים) צריכים להתקבל בזרועות פתוחות לחיק העם של שותפיהם לחיים. במקום לראות בנישואי תערובת איוּם, יש לראות בהם הזדמנות להגדלת העם ולחיזוקו. על הענקת זכויות והגנה מצד החוק רק לְתת־קבוצות בעם היהודי להיתפס כמנוגדת לרעיון של ארץ מולדת יהודית במאה העשרים ואחת.
וכדי לקדם את הטיעון הזה עוד צעד קדימה – אינקלוסיביות מלאה צריכה להיות הסיסמה לא רק של המדינה היהודית, אלא גם של העולם היהודי כמכלול. הקהילה היהודית העולמית תצא נשכרת מכך שהאוהלים הקהילתיים הרבים והמגוּונים שלנו יהיו פתוחים לכל אדם. באותו האופן יש גם לתת מקום לכל צורת מימוש של האמונה היהודית ולכל מי שאינם שותפים להשקפה הפוליטית של הקהילה הרחבה.
אני תומך בהחלטת העורכים של אסופה זו להזמין חיבורים גם מנשים וגברים לא־ציונים, ובכללם ערבים ישראלים. אני סבור שבה במידה יש לכלול גם יהודים לא־ציונים. הֱיות ציוני, כידוע, אינה דרישה מוקדמת לֶהֱיות יהודי. המגמה הגוברת לכרוך את "הזהות היהודית" עִם תמיכה במדינת ישראל מטרידה. זהות והשתייכות יהודית אינן צריכות להיות תלויות בנכונות להצהיר אמונים למדינת הלאום, לפעולותיה ולמדיניותה. אחרי הכול, יש לזכור שחלקים גדולים מן העולם היהודי, ואף כמה מוסדות יהודיים חשובים, היו לא־ציוניים במשך רוב השנים הראשונות של המאה העשרים. הקהילה היהודית תהיה חזקה ובריאה יותר אם היא תזמין אליה לשולחן הקהילתי גם את מי שחולקים על הרעיון של מדינת ישראל.
אינקלוסיביות מלאה צריכה לכלול בדיון על המשך דרכה של המדינה גם יהודים שאינם חיים בישראל, כפי שעשו בחוכמה רבה עורכי האסופה הזאת. אני מגדיר יהודים כמוני הפזורים בעולם כ"בעלי מניות שאינם מצביעים" במדינת ישראל. נכון שאיננו משלמים מיסים, איננו שולחים את ילדינו לשרת בצבא ואיננו חיים תחת אותם איומים שעימם מתמודדים מי שחיים בארץ. אף על פי כן אנחנו נותנים את חלקנו להבטחת הצלחתה של המדינה. בארצות הברית אנחנו פועלים לגיוס סיוע אמריקאי לביטחונה של ישראל, אנחנו תורמים סכומים נכבדים למטרות חשובות בארץ, ואנחנו מבקרים בישראל לעיתים מזומנות ושולחים את ילדינו ל"תגלית". אם המוסדות בקהילות שלנו נוטים יותר ויותר לזהוֹת יהודים אמריקאים על פי תחושת השייכות שלהם לישראל, איך ייתכן שהדעות והמחשבות שלנו בענייני המדינה אינן מתקבלות בברכה?
לא אמור להפתיע אותנו כאשר אנחנו, היהודים שלא חיים בישראל, נחשבים – אם נרצה בכך ואם לא – בעיני מי שאנו חיים ועובדים עימם כאחראים, לפחות חלקית, למדיניות ולפעולות שנוקטת המדינה של העם שלנו. דוגמה טובה היא המתיחות הגוברת בקמפוסים בין סטודנטים יהודים לבין חבריהם ועמיתיהם ללימודים בעניין תפיסת האחריות על פעולותיה של מדינת העם היהודי והעוול האמיתי, או כפי שהעוול הזה נתפס, שהן גורמות לפלסטינים. אני נוסע בארצות הברית מחוף לחוף ומרבה לשוחח עם יהודים אמריקאים על ישראל ועל השפעתה על המשפחות והקהילות שלנו לקראת יום הולדתה ה־75. הזהות והחוויה היהודית של אנשים שאינם חיים בישראל מושפעות עמוקות, בלי יוצא מן הכלל, מהשתלשלות האירועים בארץ ומן הפעולות וההחלטות של מי שחיים שם.
חלק מן המשמעות של הֱיות "מדינה יהודית", לעניות דעתי, הוא לקבל אחריות מסוימת לרווחתו של העם היהודי בכללותו. ואם אנחנו, היהודים החיים בארצות הברית, מקדישים מידה ניכרת של זמן, כוח ורגש להתחבטויות בנושא הכיבוש, הסכסוך וזכויות הפלסטינים, לא מתקבל על הדעת שהנושאים הללו לא יעמדו במרכז הדיון על השאלה מהי בשביל ישראל המשמעות של הֱיות "מדינה יהודית".
ב־56 השנים שעברו מאז הניצחון המפעים במלחמת ששת הימים ומאז כיבוש השטחים שמעבר לקו הירוק, ישראל "מנהלת" את הסכסוך. לכל אורך התקופה היו התקוממויות ועימותים; היה טרור והייתה אלימות. אני זוכר, אישית, התקפות על קו האוטובוס "שלי", על בתי קפה שאהבתי, ואפילו על דוכן השוק שהתפוצץ רגע אחרי שקניתי בו ארוחת צהריים.
ובכל זאת, במהלך השנים הלכו ופחתו בישראל התמיכה הציבורית והדרישה לפתרון הסכסוך. וככל שנהיה קשה יותר לראות את הנתיב לשלום, כך גדל הרצון פשוט להימנע מלדבר על הנושאים הקשים הללו. אבל להתעלם מן הסכסוך, להעמיד פנים שאם רק נביט לצד השני הוא פשוט ייעלם לו – זה לא פתרון. הימנעות מפעולה מציבה את ישראל במסלול המוליך למציאות טרגית של מדינה אחת, לא־דמוקרטית ולא־יהודית.
אסופת מאמרים זו מבקשת להתחבט בכנות ובגלוי בשאלה מה זה באמת אומר להיות מדינה יהודית. אני טוען שכל הכותבים והקוראים בספר זה – שבלי ספק גורלה של ישראל וגורל העם היהודי הם בנפשם – יֵצאו נשכרים אם נשלב כוחות ונשקיע את כל העוצמה האינטלקטואלית שלנו בפיתוח אסטרטגיות ומסרים שיבטיחו כי ישראל תוכל לטפל באיומים הבסיסיים הללו.
ביום העצמאות ה־75, שהוא מועד רב חשיבות, נקראים צאצאיהם האינטלקטואליים של הרצל, ז'בוטינסקי, בן־גוריון, בגין ואחרים להתאחד למען תכלית משותפת, שהיא האתגר האחרון והמכריע ביותר של הציונות: להגדיר את גבולותיה של מדינת העם היהודי ובתוך כך לייסד מדינה שנייה, שתהיה מולדתו הלאומית של העם הפלסטיני. אם נצליח בכך, אולי כשתגיע ישראל ליובל המאה שלה, נוכל ליהנות מהתבוננות מעמיקה באופי ובצביון היהודי של המדינה ההיא בלי שנצטרך לטפל – או ליתר דיוק להימנע מלטפל – בהימשכות הכיבוש והסכסוך.
ג'רמי בן־עמי הוא יהודי־אמריקאי, עורך דין במקצועו, מייסד ונשיא השדולה האמריקאית "J Street", התומכת בישראל, בשלום ובדמוקרטיה.