לא הבאנו את שני הלוחמים החללים, הדר ואורון, וכעת אנו חבים למאות. הפניית הגב למצווה הביאה למאות חטופים, האם נהיה אדישים למצוות פדיון השבויים?
את סגן הדר גולדין אין צורך להציג. הדר נחטף ונהרג בידי החמאס ב-1 באוגוסט 2014, בזמן הפסקת אש הומניטרית. מאז ועד היום הדר נמצא בידי החמאס, ומדינת ישראל וצה"ל אינם משיבים אותו לארצו למשפחתו ולקבר ישראל. נאבקנו במשך תשע שנים וחצי כדי שהחברה הישראלית תמלא את המצווה של הבאת חלל לקבר ישראל; לקיים את האתוס הצה"לי האומר שלא משאירים חיילים חללים בידי האויב – כי מי שמשאיר חללים, ייטוש את הפצועים ויפקיר את החיים. החברה הישראלית הוקירה מאוד את המאבק אבל ברובה הגדול לא הצטרפה אליו. התפיסה שלנו שאמרה כי אם החברה נוטשת את ערכיה ומצוותיה בעבור אינטרסים – החברה נמצאת בסכנה. בשמחת תורה לפני שנה הועמדנו כולנו בפני המראה. אני מבקש בדברים הבאים להציג את ההבנה העולה מפעילותם של שניים מהגיבורים של הדר – משה ודוד.
נתחיל ממשה: בסוף ספר דברים, כשמשה נפטר, אנו מוצאים פסוק מופלא: “וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ” (דברים לד, ו). מי קבר את משה בגיא? תשובת המדרש: “הקב”ה נתעסק בקבורתו של משה”. הקב”ה קבר את משה בגיא! לתמיהה כיצד אנו יכולים להעלות על הדעת שהקב”ה יתעסק בקבורתו של בן אנוש ואפילו יהיה זה משה, ניתנת התשובה שהקב”ה אכן התעסק בקבורת משה, כי משה היה המנהיג שקיים את השבועה שעם ישראל נשבע ליוסף, שייקחו את עצמותיו לארץ ישראל כשיעזבו את מצרים. “וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם” (שמות יג, יט). משה הבין כי ההבטחה “פקוד יפקוד” לגאולה, היא פועל יוצא התלוי ב”השבע השביע”. אם לא מקיימים את המצווה, את השבועה, ה’ לא יפקוד את עמו. משה ממלא את המצווה ואינו מניח אותה מידו ארבעים שנה. כדברי המכילתא דרבי ישמעאל: “וייקח משה את עצמות יוסף עמו – להודיע חוכמתו וחסידותו של משה, שכל ישראל עוסקין בביזה ומשה עוסק במצוות עצמות יוסף. עליו הכתוב אומר: 'חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְות וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט' (משלי י, ח)". על ים סוף, כל עם ישראל היה עסוק בביזת מצרים, המותרת. והיה אחד שלא עסק בביזה כי אם במצווה: הבאת המת לקברו בארץ ישראל. העוסק במצווה מגלה את דבקותו במצוות, את חוכמתו ואת מידת החסידות שבו. מי שאינו עוסק במצווה ממש, אלא מדבר עליה הוא בבחינת "אוויל שפתיים יילבט" או נהנה מפירותיה – הוא בלשון המכילתא "בוזז". חסיד מול בוזז.
המכילתא מלמדת אותנו: אין למעלה ממצוות הבאת החלל לקבר ישראל. ולכן זכה משה והקב”ה התעסק בקבורתו. והיכן מי שעוסק בהבאת בני לקבר ישראל?
נעבור לדוד: רעב פורץ בימיו של דוד ומתברר לו כי הרעב הזה קשור בזיכרון – בפגיעה שפגע שאול בגבעונים, אבל גם בחרפה, על שלא הביא מנהיג עם ישראל את שאול המלך לקבר ישראל. התנא רבי פנחס בן יאיר מלמדנו לקח חשוב בפרקי רבי אליעזר (פרק יז וכן גם ביבמות מח, ע"ב): שלוש שנות הרעב החלו מייד כשהתחיל שלטונו של דוד. נאמר על הרעב "שנה אחר שנה", משום שדוד חקר וביקש לדעת מדוע מגיע הרעב, מדוע יש בצורת? מה חטא חוטא עם ישראל שהוא מלכו? – הרי עונש הרעב, הבצורת, מגיע כשיש חטא מוסרי, כשיש עוון חברתי.
כמו כל מנהיג, דוד חשב שהחטא מצוי בעמו, ולכן הוא נענש ברעב. כך במשך שלוש שנים, שנה אחר שנה, בירר דוד באילו חטאים שקע עם ישראל: שמא עובדי עבודה זרה יש במחנה ישראל? שמא גילוי עריות פשה בעם? שמא יש בהם רוצחים שופכי דמים? דוד ידע כי בעבור חטאי יסוד אלה נענש העם כולו ברעב. שלוש שנים, שנה אחר שנה הוא בדק את עמו וגילה שהעם נוהג כהלכה. אז הגיע המלך למסקנה כי החטא אינו בעם אלא בהנהגה, בו עצמו, והתברר לו כי העונש שסובל העם תלוי במנהיג, על כך ששאול ובניו לא הובאו לקבורה כראוי בארץ ישראל: "וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיִּקַּח אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵאֵת בַּעֲלֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד… וַיַּעַל מִשָּׁם אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ וַיַּאַסְפוּ אֶת עַצְמוֹת הַמּוּקָעִים. וַיִּקְבְּרוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן בְּצֵלָע בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו וַיַּעֲשׂוּ כֹּל אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן" (שמואל ב כא, יא-יד). מייד לוקח דוד את ההנהגה, כל חכמי ישראל וגדוליהם, עובר את הירדן, מוצא את עצמות שאול ביבש גלעד, לוקח את העצמות, שם אותן בארון, ומצווה להעביר את הארון בכל גבול ישראל בכל שבט ושבט, כדי שכולם יוכלו לגמול לחלל חסד.
כך, על פי התנא הנערץ על הדר, רבי פנחס בן יאיר, בהנהגתו של דוד מלך ישראל עוצבה ההתנהגות הישראלית הבסיסית – הבאת לוחם חלל לקבר ישראל היא חסד, חסד של אמת. מצווה המלך שחכמי ישראל וגדוליהם יעברו עם הארון שבו חללי המלחמה בכל גבול ישראל, בכל שבט ובכל שבט, “והיה הגבול שנכנס בו ארונו של שאול היו יוצאין הם ובניהם ובנותיהם וגומלים חסד כדי שיצאו ידי חובתן בגמילות חסדים”. (פרקי דרבי אליעזר, יז) ומסיים רבי פנחס בן יאיר את הלקח הנלמד: "כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁגָּמְלוּ לוֹ חֶסֶד כָּל יִשְׂרָאֵל, מִיָּד נִתְמַלֵּא רַחֲמִים וְנָתַן מָטָר עַל הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר [שם] "וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן". זה מה שלימד דוד את העם – מידת החסד הגדולה ביותר היא הבאת חלל-לוחם לקבר ישראל. והקב”ה? “כיוון שראה הקדוש ברוך הוא שגמלו לו חסד כל ישראל, מיד נתמלא רחמים ונתן מטר על הארץ, שנאמר (שם) ויעתר אלוקים לארץ אחרי כן”. החסד הוא שמשבית את הרעב.
הרעב הוא רצון למשהו שאי אפשר למלא. קלקול יסודי – זו תכונתו של הרעב. דוד הבין כי לא התנהגות העם היא שהביאה את הרעב, אלא קלקול במנהיגות, בו עצמו, ואמר: "מכאן ואילך אין הדבר תלוי אלא בי". זהו החסד שעליו בנויה ברכת "הטוב והמיטיב" שבברכת המזון. הברכה שנתקנה, כפי שמלמד אותנו רב מתנה במסכת תענית (לא ע"א), רק אחרי שהובאו הרוגי ביתר לקבורה. בסוף מלחמת בר כוכבא עמד העם בתוך ייאוש גדול. המעצמה הרומית הרגה את אחרוני לוחמי בר כוכבא שנתבצרו בעיר ביתר, ולא אפשרה להביאם לקבורה. הורים לא ידעו מה עלה בגורל בניהם, נשים לא ידעו אם הן עגונות או אלמנות, וילדים לא יכלו לבכות את הוריהם. אז אפשרה רומא לקבור את חללי הקרב. מייד תיקנו חז”ל את ברכת "הטוב והמיטיב" והוסיפו אותה לברכת המזון. מה משמעות הברכה הזו שהיא כל כך שגורה על פינו, שאיננו שמים לב ללקחה? – אנו מבקשים את החן והחסד, את הרחמים ואת הרווח; אנו מבקשים את הדברים הבסיסיים, הפשוטים, הברורים ביותר – פרנסה וכלכלה, הצלה והצלחה, ברכה, ישועה, נחמה, רחמים, חיים. בזכות מה? – בזכות החסד. בזכות הבאת חלל לקבר ישראל.
משה לימד אותנו על המצווה, דוד לימד אותנו שהבאת חלל לקבר ישראל היא חסד. ובלי החסד הזה איננו זכאים לאף לא אחת מבקשות היום יום. ללא החסד רעב יהיה לנו, לא פרנסה, לא כלכלה, לא הצלחה, לא ישועה ובוודאי שלא ברכה. רעב יהיה. רק אחרי שגמלנו את החסד שבהבאת לוחם לקבר ישראל אנו יכולים להעז ולבקש את כל הבקשות הפשוטות הרגילות של היום יום. ומכל טוב אל יחסרנו, אמן.
ואתם? – האם אינכם חשים את הרעב שבחיינו? החללים שנחטפו ונהרגו באחריותנו מופקרים, ואנו ברעב. לא הבאנו את שני הלוחמים החללים, הדר ואורון, וכעת אנו חבים למאות. הפניית הגב למצווה הביאה למאות חטופים, האם נהיה אדישים למצוות פדיון השבויים? האם ימשך הרעב לאחריות, הרעב לערבות הדדית, הרעב למצוות? אין אנו ראויים להגיד את ברכת "הטוב והמיטיב" עד שנעשה את החסד, ועד שנביא את אחיותינו ואחינו המתים והחיים. זה בכוחנו. "וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן".
פרופ' שמחה גולדין הוא היסטוריון של עם ישראל.