מה צריכה להיות ישראל בשביל יהדות התפוצות?

היחסים בין המדינה היהודית לבין יהדות התפוצות הם תופעה חדשה בהיסטוריה של עמנו, רק 75 שנים מתוך האלפיים האחרונות. היות שיהודים בישראל ובעולם תוהים מה משמעות הדבר שישראל היא גם יהודית וגם דמוקרטית, עלינו לשאול כיצד יחסיה עם התפוצות יושפעו, או צריכים להיות מושפעים, מן המשמעות של שני המונחים הללו.

ישראל הפכה למרכז האמיתי של העולם היהודי רק לאחר שמספר היהודים בה עלה על מספר היהודים בארצות הברית ורק לאחר שהיא השתחררה מן התלות הכבדה בתמיכה הכלכלית והפוליטית של יהדות התפוצות. כעת התהפכו היוצרות – אבל לא רק משום שקהילות יהודיות קטנות תלויות בישראל גם לצורך תמיכה כלכלית וגם כמקום מפלט אפשרי. בשעה שהקהילה היהודית האמריקאית מנסה לברר מהי "עמיוּת" ומתמודדת עם סוגיות של לכידות והמשכיות, היא נעשית תלויה יותר ויותר בישראל כמקור חיוני לקיומה. מתברר ששום דבר אינו מעורר התלהבות וסולידריות יהודית אצל צעירים יהודים אמריקאים יותר משהייה לפרק זמן מסוים בישראל – שנת לימודים או סמסטר במוסד אקדמי, תוכנית קיץ כלשהי, ואפילו ביקור קצר במסגרת התוכנית "תגלית".

כדי שישראל תצליח בתפקידה החדש בקרב יהודי העולם, היא חייבת להבין את מלוא היקפו של השינוי שהתחולל. ב־1921 שאל לנין את השאלה המפורסמת "מי יגבר על מי" בהקשר של מלחמת המעמדות בעולם. היום אפשר לראות מי ניצח בגרסה היהודית של השאלה: ישראל גברה על התפוצות, והתוצאה הזאת היא כאן כדי להישאר. מצב זה מטיל על המדינה היהודית אחריות מיוחדת. במשך רוב שנותיה של המאה העשרים עניינה יהדות התפוצות את היישוב היהודי בארץ ישראל ואחריו את מדינת ישראל בעיקר כמקור לעלייה פוטנציאלית. כעת, לאחר שהסתיימה יציאת ברית המועצות לשעבר ומאחר שלא סביר שתהיה עלייה בהיקפים דומים מארצות הברית, על המדינה היהודית לחשוב מחדש על התפקיד שעליה למלא.

ובכן, קודם כול, על ישראל להשקיע מאמצים רבים יותר בקשרים שלה עם קהילות התפוצות. בלי קשר לרצונות של ההורים בתפוצות, על ישראל לשאוף ליצור קשר ישיר עם ילדים רבים ככל האפשר של אותם הורים. אם קהילות מסוימות אינן מסוגלות לספק, או אינן מספקות, את סכומי הכסף הדרושים לביקורים בארץ, ישראל צריכה לספק את הסכומים הללו, ככל שהיא מסוגלת לעשות זאת. אם אי־אפשר להבין את החיים בארץ ולהיות מעורבים בהם, אפילו כמבקרים, בלי לדעת עברית, ישראל צריכה למצוא דרכים להרחבת לימודי השפה וחיזוק השליטה בה בתפוצות. היות שעשרות אלפי ישראליות וישראלים צעירים מטיילים בעולם אחרי שחרורם מצה"ל, המדינה צריכה לכוון אותם לארצות שבהן חיות קהילות יהודיות בִּמקום שייסעו לטיבט או לתאילנד.

שנית, ישראל חייבת להיות המרכז של החיים היהודיים מכל הזרמים, ולא רק של הדתיים האורתודוקסים או החרדים. אין משמעות הדבר שצריך לבקש מישראלים שחיים על פי ההלכה, מה שהגדיר את המונח "יהדות" עד לפני כמאתיים שנה, לשנות את מנהגיהם, אלא שישראל צריכה לקבל את העובדה שבתור המדינה היהודית היחידה ובתור מרכז החיים היהודיים בעולם היא חייבת להכיל כל יהודי ויהודייה באשר הם, במובן דומה לזה של חוק השבוּת. ישראל צריכה לשאוף לקיום קשרים עם כל היהודים בעולם, לא רק עם מי שעומדים במבחני שייכות קפדניים. אחרי ככלות הכול היא מדינה, לא בית כנסת. אילו הייתה המדינה קיימת בשנות השלושים של המאה הקודמת, היא לא הייתה בודקת בציציות של מי שהייתה מנסה להציל, ודאי לא יותר ממה שעשתה אז התנועה הציונית ולא יותר ממה שעשתה ישראל מאז 1948 באמצעות חוק השבות. עכשיו, וגם בעתיד, ישראל חייבת לעסוק בהצלת יהודי התפוצות הנתונים בסכנה – לא סכנה של השמדה פיזית, אלא סכנה של היחלשות הקהילה והתנתקות של יחידים.

ומה באשר לתפקודה של ישראל כמדינה דמוקרטית? כאן יש שני היבטים: הפוליטיקה הפנימית ומדיניות החוץ. אילו הייתה ישראל דיקטטורה אכזרית כמו מצרים או רוסיה, לא היה לה כמעט שום סיכוי לזכות באהדתם ובתמיכתם של יהודי התפוצות, שרובם ככולם חיים היום בדמוקרטיות בנוסח המערבי. מתוך כ־15 מיליון יהודים ברחבי עולם, אם נתעלם מרוסיה כמקרה חריג, רק אלפים ספורים חיים במדינות לא־דמוקרטיות.

השאלה איך צריכה להיראות המחויבות של ישראל כחלק מן העולם הדמוקרטי עתידה לשוב ולעלות. העובדה שהמדינה שלחה ראש ממשלה ונשיא לכלא מעידה בלי ספק על מערכת משפט איתנה. ויכוחים בנושאים כגון תפקידו של בית המשפט העליון, גם אם הם מעוררים רגשות עזים, אינם נראים ליהודי התפוצות כמבחן מהותי של הדמוקרטיה הישראלית. לא כך הדבר בנושאים כמו היחס למיעוט הערבי או צירופה של מפלגה ערבית לקואליציה ולממשלה בשנים 2021–2022, שהראה כי למצביעים הערבים יש בפוליטיקה של ארצם תפקיד גדול יותר משיש למצביעים ברוב המדינות הערביות. בעיני יהודי התפוצות שני אלה חשובים.

גם הסוגיה הפלסטינית חשובה למרבית יהודי התפוצות, אף שהיא לא בדיוק סוגיה של מדיניות פנים. האם "הכיבוש" מחליש את האהדה של היהודים לישראל ואת התמיכה שלהם בה? זו שאלה מורכבת, אבל יש ראיות מוצקות לכך ש"הכיבוש", על כל הפשעים והחטאים שנלווים לו לכאורה, אינו המקור להתרחקות מישראל ומהחיים היהודיים בתפוצות אלא משמש להצדקתה בדיעבד. רוצה לומר, ככלל – עיקר הדאגה לישראל והמעורבות בענייניה ניכרות אצל יהודים שמקיימים חיים יהודיים גם מבחינות אחרות – למשל, נשואים ליהודי או ליהודייה, מגדלים את ילדיהם כיהודים, משתייכים לבית כנסת או מבקרים בו לפעמים, או שומרים שבת ומציינים את החגים בדרך זו או אחרת. התמיכה בישראל היא חלק מזהותם היהודית, והזהות הזאת לא תתערער בגלל הסוגיה הפלסטינית, גם אם הם מתנגדים להתנהלות של ישראל בעניין זה. מבחינת ישראל משמעות הדבר היא שבמקום לנסח או לאמץ מדיניות בנוגע לפלסטינים בתקווה שהיא תמצא חן בעיני יהודים החיים במדינות אחרות, מוטב שתפעל לחיזוק הזהות היהודית והלכידות הקהילתית בתפוצות.

ומה בדבר היחסים של ישראל עם ממשלים אחרים? כאן הסוגיה נוגעת פחות למדינות שבהן חיים רוב היהודים, שכן כפי שצוין לעיל, מדובר במדינות דמוקרטיות (מלבד רוסיה). היחסים עם מדינות דוגמת ארצות הברית, אוסטרליה, קנדה ומדינות האיחוד האירופי עשויים להתחמם או להתקרר בהתאם לשינויים בהנהגות שלהן אחרי כל מערכת בחירות, אבל כמו תמיד בין דמוקרטיות, היחסים לא יהפכו לעוינים. כשצצות בעיות, עומדות לרשותה של ישראל דרכים רבות להסביר את התנהלותה ולקדם את האינטרסים שלה, לא רק בעבודה עם קהילות יהודיות מקומיות אלא גם עם ממשלות ובתי מחוקקים כגון הפרלמנט האירופי או הקונגרס האמריקאי.

הבעיה נעוצה ביחסיה של ישראל עם המשטרים הרעים ביותר, בפרט שכנותיה הערביות והמקרים המיוחדים של רוסיה וסין. בעבר הצדיקו הבידוד של ישראל בקרב האומות והעוני היחסי שלה כל היאחזות שלה בכל יד מושטת, אבל היום ישראל אינה מבודדת וגם אינה ענייה, והיא חלק מן העולם הדמוקרטי. פירוש הדבר שבהיותה מרכז העולם היהודי, ולנוכח העובדה שכמעט כל היהודים חיים היום במדינות דמוקרטיות, המדינה היהודית אינה יכולה להיות אדישה לערכי הדמוקרטיה במדיניות החוץ שלה. הללו חייבים להיות גורם במערכת השיקולים שלה.

כל דמוקרטיה מתחבטת בסוגיה זו, וכל דמוקרטיה מקיימת יחסי עבודה, לפעמים בשיתוף פעולה ממשי, עם אוטוקרטיות. לכמה מהן כוח רב, אחדות מהן עשירות, ויש בהן גם חזקות וגם עשירות. הקפאת היחסים בין רוסיה לבין רוב הדמוקרטיות המערביות ב־2022 הזכירה לכולם כמה חמים היו היחסים קודם. ישראל נכנסה למלכודת: היא הייתה אחת מהמדינות שקיימו קשרים טובים עם רוסיה של פוטין, שההצדקה שלהם הייתה בחלקה האינטרסים הביטחוניים בסוריה ובחלקה העולים ממוצא רוסי בישראל והאוכלוסייה היהודית החיה ברוסיה (כ־175 אלף נפש).

אלא שהיחסים הללו ניזוקו באופן בלתי נמנע לאחר שרוב המדינות הדמוקרטיות תמכו באוקראינה כנגד התוקפנות של פוטין, והמאמצים המוקדמים של ישראל לשמור על ניטרליות פינו עד מהרה את מקומם להרחבת העזרה לאוקראינה. ישראל שילמה מחיר ביחסיה עם רוסיה, אבל התייצבותה לצד הדמוקרטיות המערביות – ונגד הפלישה של מדינה עוינת לשכנתה הדמוקרטית – הייתה מחויבת המציאות.

סוגיית המדינות הערביות שונה, שהרי אין בנמצא דמוקרטיה ערבית אמיתית. ובכל זאת, יש הבדל עצום בין רודנות רצחנית כמו סוריה לבין ממלכות לגיטימיות כגון מרוקו או איחוד האמירויות. הטענה כאן אינה שעל ישראל לשאוף להחיל את הערכים שלה על מדינות אחרות או לבטל את רכיב המציאות במדיניות החוץ שלה. במקום זה על ישראל, בהיותה דמוקרטיה, לזכור בכל רגע נתון שהיא חלק מן המחנה המערבי.

האמור לעיל מעלה את השאלה בדבר היחסים עם סין. היחסים הללו כבר גרמו בעבר למחלוקות כואבות עם ארצות הברית. זה יכול לקרות שוב, משום שסין היא האויב הגדול ביותר של בעלת הברית העיקרית של ישראל, אבל היא גם שוק ענקי ליצוא הישראלי ומשקיעה חשובה בחברות ישראליות. לקח לישראל זמן להגיע למסקנה שהגיעו אליה בנות בריתה המערביות: תלות כלכלית בסין, או ברוסיה, מבחינת מדינות אירופה, מסוכנת. לקח לה גם זמן להגיע להסדרים המוסדיים הנחוצים כדי להגביל את ההשקעה הסינית בתחומים רגישים כגון בינה מלאכותית וענפים אחרים של טכנולוגיה עילית שיש להם שימושים צבאיים. אבל כמדינה דמוקרטית שבנות בריתה העיקריות הן מדינות דמוקרטיות, זו חובתה. מדובר במציאות, לא באידאלים.

ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית היא כבר היום מרכז העולם היהודי, ועם הגידול באוכלוסייה שלה ובחיוניותה תגבר חשיבותו של התפקיד הזה בשנים שבין יום הולדתה ה־75 ליום הולדתה ה־100. לאור יכולותיה הצבאיות והכלכלה הצומחת שלה עליה לתפוס את מקומה הראוי בקרב המדינות הדמוקרטיות שהיו מוּכרות בשם "הברית המערבית" או "העולם החופשי". כמו כן עליה להושיט יד לקהילות היהודיות בתפוצות לא כדי לבקש את עזרתן אלא כדי להציע להן את עזרתה. מן הצד המעשי, עזרה זו צריכה להתבטא במתן אפשרות ליהודים מכל מקום לבוא לישראל כדי להכיר ולחוות אותה – לכל הפחות לביקור קצר או לתקופת לימודים. מבחינתם של יהודים שומרי מצוות מקומה של ישראל בלב תפילותיהם ברור. מבחינתם של יהודים לא־דתיים, הירידה בסולידריות האתנית ופיתוייה של ההתבוללות משמעם שהקשר לישראל יהיה, לקראת יובל המאה של המדינה, אחד המקורות היחידים, אם לא היחיד, ובוודאי החזק ביותר, לזהות יהודית.

אליוט אברמס הוא דיפלומט יהודי־אמריקאי ופרשן מדיניות חוץ. כיהן בתפקידי מדיניות חוץ בכירים בממשלים של הנשיאים רונלד רייגן, ג'ורג' בוש (הבן) ודונלד טראמפ.