גם אם הרפובליקה האסלאמית של איראן תשרוד, היא תצא מהמלחמה הזו מוחלשת באופן משמעותי. כעת יש הזדמנות להרחבת הסכמי אברהם.
באזור שמזוהה בעיקר עם מעגלים אינסופיים של אלימות, הפסימיות היא ברירת המחדל. אך בזכות ההישגים הדרמטיים שישראל השיגה במלחמה הזו וההקרבה של ישראלים רבים, נרקם במזרח התיכון נוף גיאופוליטי חדש – כזה שנושא עמו הבטחה לשינוי עמוק וארוך טווח. אפשר לקרוא לזה אופטימיות זהירה, אולי אפילו מוקדמת מדי – אבל קשה להתעלם מהסימנים.
המלחמה עם איראן שלעת עתה הוכרזה בה הפסקת אש, מותירה אחריה סדר אזורי שונה לגמרי. במובנים רבים, העימות הזה, יחד עם המלחמה שפרצה ב־7 באוקטובר, מציינים שינוי טקטוני בדינמיקה של המזרח התיכון. הכול התחיל בהחלטה גורלית של יחיא סינוואר, מנהיג חמאס בעזה – החלטה שהציתה תגובת שרשרת ברחבי מה שמכונה "ציר ההתנגדות". מה שנראה תחילה כהסלמה נקודתית ואכזרית התברר בדיעבד כקצה הקרחון של פירוק הברית האזורית שבנתה איראן במשך עשורים.
גם אם הרפובליקה האסלאמית של איראן תשרוד, היא תצא מהמלחמה הזו מוחלשת באופן משמעותי. כפי שזה נראה כעת, הנכסים שהשקיעה בהם טריליוני דולרים לאורך השנים – תוכנית הגרעין שלה, מערך הטילים ארוכי הטווח, ורשת הפרוקסי הענפה שפרשה בלבנון, עיראק, סוריה, עזה ותימן נשחקו באופן דרמטי. ההשפעה האזורית שבנתה בעמל כה רב הולכת ונחלשת.
לישראל יש כעת משימה מיידית: להביא לסיום המלחמה בעזה ולהחזיר את החטופים. אבל גם המשימה הזו מתנהלת כעת תחת מציאות אסטרטגית חדשה לחלוטין. משוואת ההרתעה השתנתה, כמו גם מרחב הפעולה האסטרטגי של ישראל. אך המשמעות האמיתית של הרגע הזה אינה טמונה רק במבצעים נקודתיים – אלא בהזדמנות היסטורית לעיצוב מחדש של המזרח התיכון. הלוחות הטקטוניים של האזור נעים. היחלשותה של איראן ושותפותיה יוצרת פתח להרחבת מעגלי הנורמליזציה. הסכמי אברהם עשויים להתרחב בקרוב ולכלול גם את ערב הסעודית – ואולי אפילו מדינות שנחשבו עד כה בלתי ניתנות להשגה, כמו סוריה ולבנון.
חיזבאללה, שנשען לאורך השנים על המטריה האיראנית, עלול למצוא עצמו ניצב מול מציאות חדשה. אותו ארגון שנחשב בעבר לגורם מערער מכרזי באזור, יידרש כעת לחשב מסלול מחדש בתוך המערכת הפוליטית השבורה של לבנון – ואולי אף יידחק להתפרק מנשקו או להשתלב פוליטית, כפי שסירב לעשות במשך שנים. ואם יתרחש התרחיש הקיצוני יותר – קריסת המשטר האיראני והקמת הנהגה חדשה ושונה בתכלית – איראן עצמה עשויה לחזור לבימת המזרח התיכון לא ככוח מערער, אלא כשותפה פוטנציאלית בסדר אזורי פוסט-תיאוקרטי חדש.
בתרחיש כזה, מדינת ישראל תעמוד בפני מציאות חסרת תקדים: שילוב מלא במרחב, לא רק דיפלומטי אלא גם כלכלי. ניתן לדמיין שותפויות סחר, תשתיות וחדשנות שיתפרסו מהרי אפגניסטן ועד לחופי תל אביב. הפוטנציאל הכלכלי של מסדרון כזה עצום. ומה באשר לפלסטינים? הפלגים הקיצוניים, שיאבדו את התמיכה החיצונית, יוותרו מבודדים. עבור השאר, ייתכן שדווקא עכשיו יבשיל התנאי להסדר ביניים ארוך טווח, שיבטיח להם אוטונומיה פוליטית כמעט ריבונית וזכויות אזרח מלאות. באקלים אזורי כזה, רעיון של שגשוג פלסטיני – לצדו של שגשוג ישראלי, סעודי, אמירתי, ואולי אף איראני – כבר אינו נשמע דמיוני.
זו אולי נשמעת אוטופיה נאיבית. אבל גם אפשרות להכרה בכך שדווקא מתוך עימות ממושך, צומחות הזדמנויות חדשות. המזרח התיכון כבר עמד בצמתים דומים בעבר – אך החמיץ אותם. אולי הפעם, לראשונה מזה שנים רבות, מתחברים כל החלקים לתמונה יציבה יותר.
פורסם במעריב.
