חרבות ברזל

מטוקיו לעזה: פשעי המלחמה של המפסידים

רדהבינוד פאל נולד ב-1886 באזור שהיום נקרא בנגלדש. הוא היה משפטן הודי. את חוות הדעת המעניינת ביותר שלו, הרלבנטית ביותר, כתב ביפן. השנה הייתה 1946, ופאל נשלח מטעם מדינתו לשבת בטריבונל הבינלאומי של פושעי המלחמה היפנים ממלחמת העולם השנייה.

ספר חדש של פרופסור גארי באס מפרינסטון מתעד מחדש את הדרמה הגדולה של המשפטים הללו. משפטי טוקיו פחות ידועים ממשפטי נירנברג, שבהם נשפטו הפושעים הנאצים, ויותר מורכבים מהרבה מאוד בחינות. בין השאר, בגלל פסק הדין של השופט ההודי, שזיכה את היפנים מהאשמות שהוטחו בהם.

הנאשמים הורשעו ברוב קולות, ומי שהיה ראש ממשלת יפן בעת המלחמה, הידקי טוג׳ו, הוצא להורג בתלייה בדצמבר של 1948. רדהבינוד פאל כתב אלף עמודי חוות דעת כדי להסביר מדוע טוג׳ו ושאר המפקדים היפנים הבכירים לא אשמים. אם תרצו לתמצת את כל אלף העמודים הללו למשפט אחד, שמהדהד גם את מה שמתחולל בעולם היום, תוכלו להשתמש במה שאמר מזכ״ל האו״ם על מתקפת החמאס בעוטף עזה: הדברים לא נעשו מחוץ להקשר. וביתר פירוט: כמו שיש מי שמגינים היום על זוועות המרצחים של חמאס, בגלל ההקשר, היו גם מי שהגנו על זוועות המרצחים של יפן, ומסיבות דומות. התוקפנות היפנית, קבע השופט ההודי, היא תוצר של כיבוש קולוניאליסטי ושל גזענות מערבית. היפנים טבחו, אנסו, שרפו, התעללו – באשמת המערב.

היפנים קיבלו במידה של הבנה את פסק הדין המרשיע ברוב קולות של הטריבונל, בין השאר, בזכות ההחלטה להעמיד לדין רק מנהיגים מהדרג הפוליטי – ולוותר על העמדה לדין של הסמל העיקרי, הקיסר הירוהיטו. הגנרל דאגלס מקארתור, שאחרי המלחמה מונה להיות, למעשה, שליט יחיד ואבסולוטי של יפן, קבע שהעמדה לדין של הירוהיטו תוביל לכאוס בלתי נשלט. השופט פאל חשב שהפרגמטיות האמריקאית, התחשיבים הקרים, המשחק המשפטי המדוקדק על פי כללי הטקס, הם בסך הכל עוד פרק בפרשה הארוכה של קולוניאליזם מערבי. פשעי מלחמה, אמר בסרקאזם – אבל קשה לומר שטעה – הם פשעים של מי שהפסידו במלחמה. המנצחים לעולם לא עומדים לדין.

פסלו של השופט ההודי מוצב היום בטוקיו, וזכרו נערץ. הוא ביקר ביפן שנה לפני מותו, ואמר שתמיד העריץ את המדינה ״היחידה שהתנגדה למערב״. בספרו של באס, ההסתייגות שלו מהמשפט ומפסקי הדין תופסת מקום נרחב. הוא גיבור מרכזי. זו בחירה שיש בה הגיון, משום שהשקפתו מאירה היטב את הקושי לייצר סטנדרטים הומניים בינלאומיים שיש להם משמעות, המקובלים על כלל הקהילה הבינלאומית. כן – היפנים תקפו בפרל הארבור. אבל מדוע תקפו? כן – היפנים טבחו בסינים – אבל מה הביא אותם לזה? והאם הפצצות התבערה של האמריקאים על ערי יפן לא צריכות להיחשב כפשע מלחמה? ומה על הטלת שתי פצצות אטום? האם יש ספק למישהו, שלו היפנים היו מנצחים, והאמריקאים מפסידים, על ספסל הנאשמים היו יושבים הגנרל קרטיס לה-מאי והנשיא הארי טרומן?

הנה, גם זו סיבה לנצח את חמאס, להכריע אותו: מי שמנצח כותב את ההיסטוריה. מי שמנצח קובע מה פשע ומה אינו פשע. אמריקה החזקה הושיבה על ספסל הנאשמים את צמרת מפקדי יפן, או לפחות את אלה מהם שלא הצליחו להתאבד (טוג׳ו ניסה, אבל הכדור לא הרג אותו). אם רוסיה תפסיד במלחמה באוקראינה, ותיווצר אפשרות לעשות זאת, היא בוודאי תשמח להושיב גם את ולדימיר פוטין על ספסל נאשמים דומה, אבל קשה להאמין שזה יקרה. רוסיה חזקה מדי, פוטין חזק מדי. ישראל, בנסיבות אחרות, הייתה מושיבה על ספסל נאשמים את המרצחים של חמאס. למרות שמוטב להרוג אותם, ולהרשיע בדיעבד. הם בלי ספק פושעי מלחמה בעינינו. הם בלי ספק לא פושעי מלחמה בעיני משקיפים רבים במדינות אחרות, מקומם ככל שזה נשמע. בעיני המשקיפים הללו, ישראל היא שאשמה בפשע נמשך, של כיבוש, קולוניאליזם, גזענות. כיצד אפשר להתנער מאשמה כזאת? פסק הדין של פאל והספר של באס מספקים תשובה מאתגרת אבל נכונה: קודם כל, צריך לנצח. כי המנצחים קובעים מי יושב על ספסלי נאשמים.

מביידן לטראמפ

כמה זמן יחזיק הרומן המלבלב בין ישראל לבין ג׳ו ביידן זו שאלה מעניינת. וצריך לדייק אותה ולהבין גם לאיזה ״ישראל״ אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים ביידן וישראל – לממשלת ישראל או לציבור הישראלי או גם וגם? כך או כך, הנתונים שנציג כאן מאלפים. הם מלמדים שבמקביל להרבה מאוד פרדיגמות אחרות שטולטלו כאן ב-7 באוקטובר, גם הפרדיגמה הקובעת, או מניחה, שנשיא דמוקרטי הוא כאב ראש ונשיא רפובליקני הוא ברכה, התרסקה. ביידן הפגין במילים ובמעשים ידידות שעלתה בהרבה על הציפיות של ישראלים רבים בעוד שהנשיא הקודם, הידיד הגדול דונלד טראמפ, אמר דברים משונים למדי, לא מתאימים לגודל האירוע.

מה זמן יחזיק הרומן? אפשר כבר לשמוע פה ושם תלונות על ביידן. הוא אמנם מדבר יפה ושולח נשק, אבל מגביל את הכניסה הקרקעית, או רוצה לחדש את תהליך השלום, או מדגיש יותר מדי את הצורך בסיוע הומניטרי לפלשתינים. לישראלים יש לעיתים נטייה להתבלבל, ולחשוב שהנשיא האמריקאי הוא הנשיא שלהם. יש להם נטייה לחשוב שתפקידו העיקרי הוא לעבוד עבורם, ולהסכים לכל בקשה שלהם. זה כמובן לא תפקידו. לנשיא ביידן יש מעצמה לנהל, ועוד משברים לחשוב עליהם, והרבה מאוד שיקולים שאינם דומים לשלנו. הציפייה שלא יהיה שום פער בינו לבין ממשלת ישראל היא ציפייה לא ריאלית, ואם להיות פחות מנומס – קצת ילדותית.

אבל זה לא הסיפור כרגע. הסיפור כרגע הוא סיפור של מהפך: מאהבת טראמפ לאהבת ביידן. הנה, זה שיעור היהודים בישראל שמעדיפים ניצחון של ג׳ו ביידן בבחירות 2024 בארה״ב, אם המועמד שמולו יהיה דונלד טראמפ. הנתונים מסקר המכון למדיניות העם היהודי, שניתח פרופ׳ קמיל פוקס (הסקר בביצוע המדד). 56%. רוב יעדיפו את ביידן. רק 22% עוד סבורים שמוטב לישראל שייבחר דווקא טראמפ.

עכשיו נשאל: האם זה באמת שינוי דרמטי? התשובה היא כן. דרמטי מאוד. הצבנו נתונים של המכון לדמוקרטיה משנת 2020, מול הנתון של היום. בשנת 2020 היו הבחירות הקודמות בארה״ב, ורוב גדול מאוד של יהודים בישראל, יותר משבעים אחוז, הניחו שהנשיא טראמפ יהיה יותר טוב לישראל מהנשיא ביידן. היום, כאמור, רוב משמעותי של יהודים בישראל מניחים שהנשיא ביידן יהיה יותר טוב לישראל מהנשיא טראמפ.

יותר מזה: לא רק בוחרי האופוזיציה סבורים שביידן יהיה יותר טוב מטראמפ. גם בוחרי הקואליציה חושבים כך, אמנם בפער קטן יותר, ובכל זאת פער. וזה מעניין כי בקרב תומכי קואליציה האהדה לטראמפ החזיקה הרבה יותר זמן מאשר בקרב תומכי אופוזיציה. במרכז-שמאל הישראלי נרשמה התקררות ביחס לטראמפ בעקבות מה שקרה בבחירות בארה״ב. הניסיון שלו לערער, לבטל, את תוצאות הבחירות, ההתנהלות הפרועה, הפצת השקרים ותיאוריות הקונספירציה, כל אלה הבהילו גם ישראלים רבים. יותר מזה: האירועים שהתחוללו בישראל בשנה האחרונה, קואליציית הימין-חרדים, המהפכה המשפטית, הקרבות החברתיים, הפכו את טראמפ לסמל לכל מה שהישראלים המוחים נגד הממשלה חוששים מפניו. טראמפ נראה להם כמו אורבן, כמו ארדואן, כמו נתניהו. כך שמבחינת המרכז-שמאל הישראלי, טראמפ כבר מזמן לא סחורה מבוקשת. אבל בימין, עד לאחרונה, הוא היה התקווה, הוא היה החלום. ממשל ביידן עשה כל שביכולתו להימנע מנתניהו, להתרחק מממשלתו, למתוח ביקורת, לפעמים גלויה ולפעמים סמויה. לא נורא – אמרו רבים בימין – עוד מעט יחזור טראמפ, והיחסים יחזרו לתקנם.

נדמה שעכשיו התפכחו מהחלום הזה. לא כולם כמובן, אבל מספיק מהם בכדי לשנות את המשוואה. 41% מהם סבורים שביידן עדיף. 26% מהם ״לא יודעים״. כלומר, מוכנים לקבל את האפשרות שביידן עדיף.

אלא שזה לא נגמר כאן. ניתוח מפורט מאפשר לזהות גם את מי שעדיין מעדיפים את טראמפ. וכמובן, גם להם יש נימוקים: המפלגה הדמוקרטית מארחת לא מעט קולות ביקורתיים על ישראל. זו המפלגה שאיתה מזדהים שלל הפרופסורים והסטודנטים המשונים שמרוב פרוגרסיביות הגיעו עד לתמיכה פעילה בארגון טרור פונדמנטליסטי רצחני. זו המפלגה שמייחסת חשיבות גדולה יותר למוסדות בינלאומיים כמו האו״ם. זו המפלגה שהצרה את צעדיה של ישראל בתקופת ברק אובמה – לעומת המפלגה הרפובליקנית שהייתה נוחה יותר לישראל בשנות הכהונה של בוש הבן וטראמפ.

בעיקר בציבור הדתי, בקרב לא מעט מתומכי הציונות הדתית וש״ס (מי שאומרים שיצביעו למפלגות האלה אם הבחירות יערכו ״היום״), הקסם של טראמפ עוד עובד. אם כי, וגם את זה אפשר לראות, הרבה מהם בכל זאת התיישבו על הגדר ובחרו ב״לא יודעים״. התמיכה של ביידן קצת בלבלה אותם, טרפה את הקלפים. הנאום המשונה של טראמפ בתחילת המלחמה, שהתמקד בהתחשבנות עם נתניהו, אולי קצת טלטל אותם. ובכל זאת, יותר ממחציתם עוד אומרים שב-2024 ירצו לראות את טראמפ מנצח, ונכנס לבית הלבן.

מכיפור לשמחת תורה

טלטלות מהסוג שישראל עוברת כרגע מובילות לשינויים משמעותיים, חברתיים, פוליטיים, אידיאולוגיים. את רובם קשה לחזות מראש. חלקם ניכרים כבר תוך כדי האירוע, חלקם באים מייד לאחר האירוע, חלקם לאחר עוד זמן. מלחמת לבנון הראשונה הביאה לפרישה של מנחם בגין, ובהמשך, לשינוי עמוק באופיו של הליכוד. היא חיזקה מאוד את השמאל הישראלי, לקראת ימי אוסלו. מלחמת יום כיפור חוללה גל של ירידה. 1974 הייתה השנה שבה עזבו את הארץ הכי הרבה ישראלים. חלקם חשבו שהמדינה אבודה, שאין לה סיכוי. הם טעו, ובילו חיים שלמים במדינות אחרות. אולי בגעגוע, אולי בתחושת ניתוק, אולי בהמתנה לאסון שלא הגיע.

אלה מהם שעוד חיים שם צופים עכשיו באסון שחזו אז. מאז שעזבו, ישראל גדלה, התפתחה, השתכללה, התעשרה, נעשתה מעצמה קטנה, של בטחון ושל היטק. היא הפכה ממדינה של שלושה מיליון למדינה של עשרה מיליון. גל הירידה הקטן של 1974 התברר בדיעבד כגל חולף, קצת עצוב, אבל לא במיוחד חשוב. למלחמת יום כיפור היו תוצאות חשובות הרבה יותר: מהפך פוליטי שבישר את סופה של מפלגת העבודה ככוח הפוליטי המחולל של המדינה, שלום עם מצרים שבישר את האפשרות להכרה של העולם הערבי במציאות שבה ישראל היא נתון קבוע.

מה יקרה לישראל הפעם? זה תלוי בתוצאותיו של אירוע שעודו מתגלגל. זה תלוי מה יקרה בעזה, מה יקרה בלבנון, מה יעלה בגורל החטופים, מה יהיה על היחסים של ישראל עם מדינות אחרות. זה תלוי אם תושבי יישובי הגבול ירגישו בטוחים מספיק לחזוק לבתיהם. זה תלוי בעוצמתו של המשבר הכלכלי שיכה בישראל כשתצטרך לעשות את חשבון הפסדי המלחמה.

בינתיים, אפשר להביט במחקרי דעת קהל ולזהות תזוזות כאלה ואחרות. חלקן תוצר ישיר של הזעזוע, האימה, הכעס, חלקן יתורגמו למגמות ארוכות טווח. הנה אחת מהן, שמציגה סוג של פרדוקס. הציבור היהודי בישראל זז ימינה – והציבור היהודי בישראל זז שמאלה. איך זה יתכן? כי לא מדובר באותה תזוזה. התזוזה ימינה היא אידיאולוגית. התזוזה שמאלה היא פוליטית. ובמילים אחרות: בכל מה שקשור לעמדות הנוגעות לסכסוך הישראלי-פלשתיני, הציבור זז ימינה. בכל מה שקשור לעמדות הנוגעות למערכת הפוליטית בישראל, הציבור זז שמאלה.

גם בעבר, אירועים מזעזעים בזירה הביטחונית הביאו לתמורות אידיאולוגיות. זה בעצם טבעי, מתבקש. אם מישהו חשב שיאסר ערפאת הוא פרטנר, ואחר כך, בקמפ-דיוויד של שנת 2000, גילה שהוא לא פרטנר, ואחר כך, באינתיפאדה השנייה, גילה שלא זנח את דרכו כטרוריסט רצחני, אמור לשנות את עמדתו. זה מה שקה לציבור הישראלי בעשור הראשון של המילניום. האינתיפאדה השנייה הזיזה אותו לימין, ושם נשאר במידה רבה עד היום. עד כדי כך, שהנושא הפלשתיני, שלא נעלם כאתגר מציאותי (כי עדיין מתקיימת שליטה ישראלית באוכלוסייה עוינת ונטולת זכויות פוליטיות) כמעט נעלם מהשיח כסוגיה משמעותית בזירה הציבורית בישראל. בשנה האחרונה התנהל בישראל מאבק בין ״תומכי רפורמה״ ל״מתנגדי רפורמה״. בחמש השנים האחרונות התנהל בישראל מאבק בין ״תומכי ביבי״ ו״מתנגדי ביבי״. כמעט נעלם המאבק של פעם, המאבק שראשיתו לאחר מלחמת יום כיפור, בין ״גוש אמונים״ ל״שלום עכשיו״. זו תוצאת האינתיפאדה השנייה. זו תוצאת התזוזה ימינה.

 

גם עכשיו הציבור אומר שהוא זז ימינה. עוד ימינה. בסקר המכון למדיניות העם היהודי שבוצע על ידי המדד (ניתוח: פרופ׳ קמיל פוקס), מצאנו ש-50% מהיהודים בישראל מעריכים ש״החברה נהייתה יותר ימנית״. רק 4% העריכו שהיא נהיית ״יותר שמאלית״. וכדי שלא יהיה ספק: גם בקרב מצביעי מפלגות האופוזיציה רבים מעריכים שהחברה זזה ימינה. 32% סבורים כך. השאר חושבים שלא היה שינוי, או שהם אומרים שהם לא יודעים. רק 7% ממצביעי האופוזיציה סבורים שהחברה זזה שמאלה.

כמובן, מה שמעניין יותר זה לא מה שישראלים חושבים על מה שקרה באופן כללי, אלא מה הם אומרים שקרה להם. בגרף אפשר לראות את מה שקרה להם – לפי עדותם. כעשירית ממצביעי מפלגות האופוזיציה אומרים שזזו ימינה, קרוב לשליש ממצביעי מפלגות הקואליציה אומרים שזזו ימינה, ובסך הכול, בערך אחד מכל חמישה יהודים בישראל אומר או אומרת שזז ימינה. אגב, התשובה הזאת בולטת במיוחד בקרב משיבים מהציבור החרדי. כארבעים אחוז מהם אומרים ששינו עמדה לכיוון ימין.

אבל, כאמור, זה לא הדבר היחיד שקורה. במקביל לתזוזה האידיאולוגית ימינה, נרשמת תזוזה פוליטית שמאלה. וכמובן – בזה צריך לדייק: כשאנחנו אומרים ״שמאלה״ הכוונה איננה לתנועה המונית של ישראלים לכיוון מפלגות השמאל. התנועה היא מהימין לכיוון הימין-מרכז והמרכז. וגם זו לא תנועה המונית, אבל כן תנועה ניכרת שתהיה לה השפעה משמעותית, אם תישאר יציבה. כפי שאפשר לראות בגרף, כרבע מבוחרי הליכוד בבחירות האחרונות אומרים כעת שיצביעו למפלגת אופוזיציה, או לא החליטו למי יצביעו. כשליש ממצביעי הציונות הדתית נמצאים בסיטואציה דומה. מפלגות האופוזיציה הגדולות כמעט לא מאבדות מצביעים. למעשה, אין בכלל מצביעי אופוזיציה שעברו למפלגות קואליציה. יש רק מצביעי אופוזיציה שעברו לטור ה״לא יודעים״.

אז כאמור, סוג של פרדוקס אידיאולוגי-פוליטי: תזוזה ימינה ותזוזה שמאלה בעת ובעונה אחת. הקשחה של עמדות בהקשר לסכסוך הישראלי פלשתיני, בצד חיפוש של לא מעט בוחרי ימין אחר אלטרנטיבה שאינה ימנית כמו מפלגות הימין של הקואליציה המכהנת. לאן יתגלגל התהליך הזה? אפשר לדמיין לפחות שלוש אפשרויות: או שהתהליך יתהפך חזרה (אידיאולוגית או פוליטית) מסיבה כלשהי; או שהוא יוביל לתזוזה אידיאולוגית ימינה של מפלגות במרכז, כדי לספק בית פוליטי מותאם אידיאולוגית לציבור שזז ימינה ושמאלה; או שהוא מלמד על מקום למפלגה חדשה בין המרכז לבין הימין. מפלגה ימנית שאיננה מפלגה נמצאת בקואליציה. אבל כל זה כמובן עוד רחוק בעתיד.

פורסם במעריב השבוע