כפי שאזרחי ישראל שאינם שומרי תורה ומצוות אינם מעוניינים שמועצת גדולי התורה תהיה הגורם המכריע בשאלות חוקתיות במתח שבין "יהודית" ו"דמוקרטית", כך אין סבירות והיגיון שמועצת השופטים הדמוקרטים הליברלים תהיה הגורם המכריע תדיר במתח הזה. מקום ההכרעה בשאלות ערכיות צריך להיות בכנסת לבדה, שכן היא זו שבידה לשקף באופן הטוב ביותר את רצון העם.
מדינת ישראל מוגדרת מדינה יהודית ודמוקרטית. יסודותיה של הגדרה זו מצויים בהכרזת העצמאות (אף שההכרזה אינה מציינת במפורש את המונח "דמוקרטיה"), והדים לה מצויים בחוקי היסוד ובדברי חקיקה נוספים. זה שנים עומדת במרכז הדיון הציבורי שאלת האיזון הראוי בין שני רכיבי ההגדרה. במאמר זה אבקש לברר את השאלה מי אמור להכריע בדבר דרך האיזון הנכונה – בית המשפט או המערכת הפוליטית.
לצורך הדיון אקבע, בהכללה (שגם בה אפשר לדון): התומכים בעליונות הרשות השופטת דוגלים בהעדפת הערכים הדמוקרטיים של המדינה על פני ערכיה היהודיים, ואילו המתנגדים לגישה זו במערכת הפוליטית שמים את הדגש על המדינה היהודית כערך העליון.
איני מבקש לטעון כי התומכים בעליונות של הרשות השופטת מתכחשים לזהות היהודית של המדינה, אך לטעמי גישתם נובעת מחוסר הבנה של ההיסטוריה היהודית הקצרה שלנו במדינת ישראל.
*
75 השנים של ריבונות המדינה מתנהלות בצל מאבק עיקש בין מוסדות השלטון על סמכויותיהם. ישראל, הנעדרת חוקה כתובה, נקרעת בין שלוש הרשויות, הטוענות כל אחת לבכורה. בעוד הרשות המחוקקת, היא הכנסת, המוסד היחיד הנבחר בבחירות ישירות בידי העם, רואה עצמה כמייצגת את רצון העם, הרי בית המשפט העליון, קרי הרשות השופטת, רואה עצמו כ"בית עליון", זה שבסמכותו לפקח, לפרש ולבטל את חקיקת הכנסת במקרים שהיא חרגה מ"עקרונות היסוד של השיטה", בלשונו.
בתווך נמצאת הרשות השלישית, המבצעת, כלומר הממשלה, השולטת בכנסת באמצעות שני כלים ראשיים: ועדת השרים לחקיקה, המסננת את כל הצעות החוק וקובעת מי מהן לשבט ומי לחסד, וחוק התקציב, המוגש לכנסת מדי שנה (או שנתיים) ומחייב את תמיכתם של כל חברי הקואליציה וכולל רשימה ארוכה של רפורמות מעמיקות בכלכלה ובחברה הישראלית. שני כלים אלו מחזקים את הממשלה מול הכנסת והופכים את הכנסת לזרועה הארוכה של הממשלה.
אין חולק כי בסמכותה של הכנסת לעצב את אופייה הציבורי של המדינה. הכנסת, כמייצגת את רצון הבוחר, רשאית להכריע בסוגיות ערכיות, ובכללן דת ומדינה, מעמד השפה, סוגיות שלום וביטחון וכיוצא באלה.
ואולם החל משנות התשעים של המאה העשרים, ובפרט בשני העשורים האחרונים, אנו עדים לשורת פסקי דין של בג"ץ שמופיעה בהן החלטה על בטלות חקיקת הכנסת. במקרים מסוימים, למשל בעניין דחיית שירותם הצבאי של בני ישיבות ובעניין כליאת מסתננים, פסל בית המשפט את חקיקת הכנסת יותר מפעם אחת.
זוהי התנגשות משמעותית בין שני מוסדות מרכזיים בהנהגת המדינה. כיצד אפוא צריכה מדינת ישראל לפעול בסוגיה זו בעשורים הבאים?
*
לאחר אלפיים שנות גלות הגיעו אבותינו מכל קצות תבל למדינת ישראל. היהדות, המסורת והכיסופים לארץ האבות היו החוט המקשר בין יהודי העולם שעלו לכאן מכל מקום. אבל כל אחד מן העולים בא עם סולם ערכים שונה. אך הגיוני וטבעי הוא שכך הם פני הדברים אחרי אלפי שנים של חיים בקהילות נפרדות ובאזורים תרבותיים נבדלים.
מעל כולם בולטת ההתנגשות בין שומרי התורה והמצוות לבין מקדמי הלאומיות החילונית; בין האמונים על תלותו של העם בקיום התורה והמצוות, כפי שנאמר "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים כז, ט) ו"אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" (רס"ג, אמונות ודעות) לבין מנסחי הכרזת העצמאות, שנפתחת בתפיסה, השגויה לטעמי, ש"בארץ־ישראל קם העם היהודי", תוך העדפת היהדות החילונית כאלטרנטיבה למסורת.
הוויכוח לא יוכרע בדרך של חקיקה, כי הוא נוגע באורחות חיינו ובסיבת קיומנו. גם ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון, בפגישתו עם מרן החזון איש זיע"א בתקווה לדרך פשרה שתקטין את אש המחלוקת, התקשה לראות בסיס איתן לשיתוף פעולה.
אך עד להכרעת הוויכוח עלינו להסדיר את חיינו המשותפים בארץ ישראל. וכאן שבה השאלה למקומה. מיהו המוסמך להכריע בשאלות דת ומדינה הנובעות מפערי השקפה עקרוניים בין הקבוצות בחברה הישראלית? אכן, לו היה הדבר תלוי בי, אני מעוניין כי חכמי ההלכה יכריעו. ואולם עד שתתקיים בנו תפילת "השיבה שופטינו כבראשונה" – מיהו המכריע?
התשובה המעשית חייבת להיות לדעתי שוויכוחים אלו יוכרעו בזירה הפוליטית, הלוא היא הרשות המחוקקת. היא המייצגת את העם על כל חלקיו, היא המשקפת את רצון העם כולו. זוהי הזירה שבה כולם רשאים להשתתף שווה בשווה, ובשל כך יש באפשרותה להביא את הביטוי הטוב ביותר למחלוקות בשאלת סולם הערכים הנגזר מן הדעות השונות בקרב העם.
אכן, בשונה מן המשפט, טיבה של פוליטיקה הוא לא להגיע להכרעות ערכיות חד־משמעיות, אלא להגיע לפשרה והסכמה על דרך חיים משותפת. אומנם הפשרות נובעות מן המחלוקת על שתי הזהויות המתרוצצות בקרבה של המדינה "היהודית" ו"הדמוקרטית". אבל בסופו של יום, הכרעת הכנסת אינה קביעה ערכית חד־משמעית, אלא רק הסכמה להסדר חיים משותף לכלל האזרחים, כחלק מן הצורך לחתור לנקודת איזון מעשית שאינה דורסת את ציפור הנפש של הקבוצות האחרות.
מנגד, הכרעת בית המשפט עד כה – כפי שהיא משתקפת מפסיקותיו במרוצת השנים – שואפת למסקנה ערכית, אגב העדפה מוחלטת של ערכי הדמוקרטיה. בית המשפט משתמש באותה הכרעה ערכית גם כאשר הוסכם בזירה הפוליטית על הסדר פוליטי אחר, שמקובל על כל הצדדים. הדוגמה הבולטת לכך היא ההסדר הפוליטי לאי־גיוס תלמידי הישיבות ("חוק טל"), שנפסל בבית המשפט בשנת 2012 בשם ערך השוויון. חוק טל היה פרי עבודתה של ועדה בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס צבי טל, והחברים בה היו נציגים מכל הקבוצות היהודיות בחברה הישראלית. בעקבות דיונים ממושכים החליטה הכנסת לאמץ את המלצות הדוח וחוקקה אותן כהוראת שעה למשך חמש שנים, או־אז ייקבע אם יש להאריכן לתקופה נוספת. בשנת 2017 החליטה הכנסת להאריך את החוק לפרק זמן נוסף ולהקים מנגנוני בקרה על יישומו. וחרף כל אלו קבע בית המשפט העליון כי חוק זה אינו חוקתי.
צאו וראו: נציגי הרוב בכנסת הגיעו להסכמה עם נציגי המיעוט החרדי על יצירת דרך חיים משותפת, אבל בית המשפט כפה על נציגי הרוב לסגת מהסכמה זו. לא למותר לומר כי להחלטה זו של בית המשפט הייתה השפעה גדולה על חוסר היציבות הפוליטית בעשור החולף.
האבסורד מתחדד על רקע העובדה שהזכות לשוויון שבשמה נפסל הֶסדר פוליטי ראוי נמחקה בכוונת מכוון מחוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו, שנחקק בשלהי הכנסת ה־12 (1992). אומנם בין מצדדי המהפכה השיפוטית לבין מתנגדיה ניטש ויכוח על דרך החקיקה וההבנה של חברי הכנסת את חקיקת חוקי היסוד, ואולם על דבר אחד מסכימים כולם: "הזכות לשוויון" הוצאה בכוונה מטיוטת הצעת החוק מחשש מהותי שהוא ינוצל בידי בית המשפט לפסילת חקיקה והסכמות עם נבחרי הציבור הדתיים. ולמרות זאת, בית המשפט, שפירש את חוקי היסוד כחוקה ופסל מכוחם חוקים, הכניס את הזכות לשוויון לחוק כחלק מ"כבוד האדם" בניגוד לעמדת המחוקקים עצמם.
גם המחלוקת הפוליטית התורנית שעל סדר היום עם כינונה של הממשלה ה־37, בעניין השוואת התקצוב למוסדות החינוך החרדיים לעומת בתי הספר הממלכתיים, מעוררת קשיים אצל היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה, שמייד מעלים בתגובה לדרישת המפלגות החרדיות את ערך השוויון. כך, בעוד אנחנו, החרדים, דוגלים בָּערך "למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' " כערך עליון העומד מעל כל הערכים, המשפטנים מעלים מנגד, מניה וביה, את השוואת התקצוב למוסדות החינוך הכנסייתיים או מוסדות פרטיים כלליים.
שתי דוגמאות אלו באות ללמד לא רק על עצמן, כי אם גם על השאלה העקרונית של דרך ההכרעה הראויה בשאלות ערכיות בין חלקי חברה, בעלי חזונות נבדלים, בחברה שסועה. בית המשפט לקח לעצמו את זכות ההכרעה ועשה זאת בניגוד לרצון הכנסת. הקושי מתחדד על רקע העובדה שמינוי השופטים נעשה בידי ועדה שיושבים בה נציגי בית המשפט עצמם, כך שלמעשה הרשות השופטת היא בעלת זכות וטו על מינויי השופטים לבית המשפט העליון.
דעת למבין: כפי שאזרחי ישראל שאינם שומרי תורה ומצוות אינם מעוניינים שמועצת גדולי התורה תהיה הגורם המכריע בשאלות חוקתיות במתח שבין "יהודית" ו"דמוקרטית", שכן זו תכריע תדיר בעד ה"יהודית", כך אין סבירות והיגיון שמועצת השופטים הדמוקרטים הליברלים תהיה הגורם המכריע תדיר במתח הזה באופן שיעמיד תמיד את ערכי הדמוקרטיה, על פי תפיסתם, מעל ערכים יהודיים. מקום ההכרעה בשאלות ערכיות צריך להיות בכנסת לבדה, שכן היא זו שבידה לשקף באופן הטוב ביותר את רצון העם והיא זו שיכולה להגיע לפשרות מעשיות שיאפשרו את החיים המשותפים.
דרך זו נכונה גם לעתידה של המדינה. עיצוב ההסדרים בדרך של כיפופי ידיים והכרעות חותכות מתוך הכנעתה של קבוצה אחת מול האחרת יוביל ל"משיכות חבל" ולקרעים בחברה הישראלית, שילכו ויחמירו ככל שאוכלוסיית ישראל תגדל והמאבק על המשאבים הציבוריים יתעצם. בידי הכנסת המנדט והכלים להסדיר את מערכת היחסים בין מגוון הקבוצות החיות בצוותא, ובלי להכריע ערכית בין תפיסות טוב שונות. בידיה לשוב ולהידרש להכרעות אלו מעת לעת ולאזנן, על פי צורכי השעה והחברה ומתוך התחשבות בכל מאפייניה של החברה הישראלית.
ח"כ יצחק פינדרוס הוא חבר כנסת מטעם מפלגת דגל התורה ויו"ר סיעת יהדות התורה בכנסת.