דמוקרטיה

מכתב לאסתר חיות: אל תתני לקרע החברתי להגיע ללוחמים בשדה הקרב

בג"ץ הסבירות יחולל סערה פוליטית ומשפטית, ועלול להשיב את הדיון הציבורי לימים המרים שלפני 7 באוקטובר. אסור שהשסע יחלחל לצוות לוחמים שיושבים באותו נגמ"ש בעזה. העם צמא לאחדות, וכדי לשמר אותה – צריך לדחות את פרסום פסק הדין

כבוד הנשיאה אסתר חיות,
אני, לצד רבים אחרים, צופה בחרדה רבה כיצד נקלע בית המשפט העליון, שלא בטובתו, לעין הסערה של הזירה הציבורית בישראל; כיצד הופכים שופטי בית המשפט העליון, שלא ברצונם, לכאלו שישראלים רבים רואים בהם שחקנים פוליטיים במגרש רווי השסעים והמחלוקות על זהותה, ערכיה ודרכה של מדינת ישראל. למדנו משורה ארוכה של נתונים כיצד לאורך השנים הללו, אמון הציבור בבית המשפט העליון הלך ונשחק. כל התופעות הללו החריפו לאין שיעור בשנה האזרחית החולפת. מאז הוכרזה "המהפכה המשפטית", ועד אותה שבת שחורה ומרה, הפך הוויכוח הציבורי על מעמדו וכוחו של בית המשפט העליון למלחמת כל בכל, בואכה, חלילה, מלחמת אחים. תומכי ההפיכה מאחורי מתרס אחד, מתנגדיה מאחורי מתרס שני, ובתווך, סופג אש ומשלם מחיר – בית המשפט העליון, החיוני כל כך לדמוקרטיה הישראלית.

אל מול כל אלו מעולם לא החשתי. לאורך השנים האחרונות, פעלתי ככל יכולתי כדי לחנך, להסביר ולשכנע בחשיבותו של בית משפט חזק למדינת ישראל. הגנתי על פסיקות השופטים, גם כשלא הסכמתי איתן. נשאתי את קולי, בין קולות רבים אחרים, כדי למנוע את השחיקה באמון הציבור בבית המשפט, ולימדתי מאות רבות של תלמידים על בסיס הערכים הללו. בשנה האחרונה, ולנוכח הסכנה שהציבה ההפיכה המשפטית לבית המשפט העליון ולדמוקרטיה הישראלית, הסוגיות הללו היו בליבת העשייה שלי. יצאתי להפגנות, נאמתי בכיכרות, השתתפתי בפורומים שונים והרציתי בבימות שונות – הכל במטרה לבלום את מה שסברתי שהוא איום שניצב בפני בית המשפט העליון, עצמאותו ויכולתו לפעול.

ואז קרה האסון. סדר היום הישראלי השתנה באחת. המהפכה המשפטית, שמילאה את כל עולמנו פינתה את מקומה לקרב על קיומנו כמדינה ריבונית בארץ ישראל. מאות אלפי חיילי מילואים, ימנים ושמאלנים, דתיים וחילוניים, תומכי רפורמה ומתנגדיה – עזבו את ביתם ומשפחתם ויצאו להילחם למען המולדת. הקריאה שליוותה, ומלווה אותם עדיין בקרב המתחולל בדרום ובצפון, היתה "יחד ננצח".

בימים הללו חברייך, שופטי בית המשפט העליון בהובלתך, צפויים לפרסם את פסק הדין בנושא עילת הסבירות. פרסומו של פסק דין זה, העוסק בשורשי המשפט החוקתי הישראלי, ושחשוב כמוהו לא נכתב כבר עשרות שנים, הוא דרמה בכל קנה מידה ובכל עת שיתפרסם. תהא תוצאתו אשר תהא, הוא יחולל סערה פוליטית, ציבורית ומשפטית. אבל בעת הזו, לפרסומו השלכות כבדות משקל נוספות. הוא צפוי להגיע לצוותי לוחמים באותו נמ"ר בעזה, תוך כדי לחימה. הוא עלול חלילה ליצור שסע בקבוצה המלוכדת הזו, של חיילים שחייהם תלויים זה בזה פשוטו כמשמעו. אותם, ואת שאר עם ישראל.

למרות טענות חוזרות ונשנות, בית המשפט העליון אינו שחקן פוליטי. תפקידם של שופטיו לדון בעתירות המונחות לפניהם, ולהכריע בהם, לפי מיטב שיפוטם המקצועי. באופן נקי, ומנותק משיקולים חוץ משפטיים. אבל לצד זאת, תמיד – ובשעות קשות למדינה – "בית המשפט יושב בתוך עמו", כמאמר הנשיא (בדימוס) ברק. בתוך עמו הוא יושב, ובתוכו הוא פוסק. בעוד פסיקתו צריכה להיות חפה משיקולים חיצוניים, מועד פרסומה לא חייב להיות נקי משיקולים כאלו. להפך, על שופטיו להיות רגישים לרחשי לב הציבור, ולהבין את משמעות מתן הפסיקה בתזמונה הנוכחי. ברור לכל שפרסום פסק הדין כעת ישפיע – אפשר להעריך שגם לרעה – על היכולת להמשיך לנצח "יחד". הוא ישיב באחת את הדיון הציבורי לימים המרים והקשים שלפני 7 באוקטובר.

הדרכים הפרוצדורליות לדחיית פרסום פסק הדין – ויודגש: לצד שימור הרכב בית המשפט שייתן אותו – קיימות. חברי פרופ' ידידיה שטרן, ועימו אחרים, כבר הצביעו על האפשרויות העומדות בפני מערכת המשפט. באמצעות שילוב ידיים עם הכנסת או שר המשפטים, הדבר אפשרי.

הנשיאה חיות, אני פונה אלייך במלוא הכבוד וההערכה – לגדולתך המשפטית, לפסיקותייך עד כה ולשנים הארוכות והמשמעותיות שבהן הובלת את מערכת המשפט. לעת הזאת, ראי את עמך, הנאנק תחת עול המלחמה ומשווע ליותר אחדות – ושלבי יד, יחד עם הגורמים האחרים, לדחיית פרסום פסק הדין ולשימורה של האחדות הזו.

פורסם באתר וואלה