גלות מזרח אירופה כמעט הגיעה לסיומה, כשהיא מותירה את יהדות אמריקה ומערב אירופה להתמודד לבדה עם האנטישמיות המבעבעת. על מדינת ישראל להיות בית לכל יהודי באשר הוא, ולהשכיל להיות מדינה קולטת עלייה גם מארצות רווחה
על פניו אוקראינה רחוקה מאיתנו. גאוגרפית, פוליטית, תרבותית. עוד מלחמה בין מעצמות? עוד סכסוך זר שלא נוגע לחיים שלנו כאן, בארץ הקודש?
אבל המציאות טופחת על פנינו ומזכירה: גם מלחמה רחוקה יכולה לעצב את עתידנו. המלחמה באוקראינה משנה את פני היהדות הגלובלית, וקוראת למדינת ישראל לשוב ולהיות מה שהיא נועדה להיות: בית.
מתחת לפני השטח, יש קשרים עמוקים בין המתרחש באוקראינה לבין המרחב שלנו. נפילתו של נשיא סוריה, למשל, הייתה תולדה של שינויי כוחות גלובליים שהתעצמו בעקבות הקרע הרוסי-מערבי. מדינת ישראל, בתגובה, מתקרבת למנהיגים חזקים בעולם וכורתת בריתות חדשות במערכת בין־לאומית שהולכת ונעשית פחות יציבה, פחות מוסרית ויותר מבוססת כוח.
אך מעבר לכל אלו קיימת תובנה היסטורית עמוקה יותר: המלחמה הזאת היא קו הסיום של גלות יהדות מזרח אירופה. כשבנימין זאב הרצל פרסם את מדינת היהודים, רוב מוחלט של יהדות העולם חי באימפריה הרוסית וסביבתה. מאה שנה אחר כך הגלות הזאת תמה. כמו יהודי ארצות ערב, גם יהודי אוקראינה, רוסיה ובלארוס כמעט שאינם עוד. מי נותרו? קהילות יהודיות באמריקה ובמערב אירופה. ושם העניינים הולכים ומסתבכים. שמונה עשורים אחרי השואה, לאחר תקופה שהייתה כחלון של חסד, האנטישמיות מרימה ראש.
הביטויים הבולטים ביותר שלה כיום נובעים דווקא מהאסלאם הקיצוני. באירופה, מרבית מקרי האלימות הפיזית נגד יהודים נעשו על ידי מוסלמים רדיקליים, כאלה שרואים בהקמת מדינת שריעה באירופה יעד דתי ומדיני. בעיניהם, היהודים הם האויב הראשון בדרך. לצידם הולכת ומתעצמת מגמה לאומנית־פופוליסטית של ימין רדיקלי. תנועות אלו משלבות הערצה למדינת ישראל – חזקה, שמרנית, נחושה – עם חידוש של רגשות עוינים כלפי יהודים החיים בתוכן. סכנה כפולה. היהודים נלכדים בין הפטיש לסדן: מצד אחד שנאת זרים מוסלמית, ומהצד השני אנטישמיות לאומנית ישנה-חדשה. וכאן עולה השאלה: האם הפעם נדע להיערך?
בדומה למה שקרה בדרום אפריקה לפני 20 שנה, האנטישמיות דוחקת בקהילות לחפש מוצא. אז בחרו רבים להגר, אך לא לישראל, אלא לאוסטרליה, קנדה ואמריקה. ישראל לא הציבה אז אלטרנטיבה אמיתית. הפעם יש בידינו לתקן. קליטה מארצות מצוקה אנו יודעים לעשות, אך קליטה מארצות רווחה? זו משימה עדינה, מורכבת וחשובה לאין ערוך. מדובר באנשים עם מקצוע, עם רמת חיים, עם חלופות. הם יעלו רק אם נאפשר להם להשתלב: בתעסוקה ראויה, במערכות חינוך מותאמות, בחיי קהילה תוססים.
קליטה כזו אינה עניין לממשלה בלבד. היא מחייבת את החברה האזרחית, את מוסדות החינוך, את הרשתות הקהילתיות. האם נצליח להיות בית אמיתי ליהודים מרחבי העולם, גם כשיש להם ברירות אחרות? האם נדע להאיר פנים, לא רק לברך על בואם אלא גם להכין בעבורם מקום – בגוף, בנפש ובהוויה הישראלית? זה תלוי רק בנו.