חרבות ברזל

ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להיראות חלשה בעיני אויביה

זו מלחמת אין ברירה, עניין קיומי, כי ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להיראות חלשה בעיני אויביה – וגם בעיני בעלות בריתה. והשאלות הגדולות על המחדלים והכשלים חייבות לחכות לסוף הלחימה

תוכלו למצוא עשרות, מאות רשימות כאלה, של מתקפות הפתע הכי מפורסמות בהיסטוריה, מתקפות הפתע ששינו את ההיסטוריה, מתקפות הפתע הכי גדולות בהיסטוריה. כמעט בכל רשימה כזאת תופיע המתקפה היפנית על נמל הפנינים, פרל הרבור. גם מתקפת טט של מלחמת וייטנאם, שבה הוכו האמריקאים על ידי כוחות הצפון, מופיעה ברובן. ומלחמת ששת הימים מופיעה, אפילו ברשימות שיש להן הטיה ברורה לעיסוק בהיסטוריה של העמים האנגלוסקסיים. וקרב טראסימנוס, שבו הכה חניבעל את הצבא הרומי.

בשנת 218 לפני הספירה הכריזו הרומאים מלחמה על קרתגו, ופתחו במה שמכונה המלחמה הפונית השנייה. היא ארכה יותר מעשור וחצי, בערך כמו הזמן שחלף מאז עלה חמאס לשלטון בעזה ועד היום. זמן קצר לאחר שנפתחה, הוביל חניבעל כוח אימתני של פרשים ורגלים, כולל שלושה תריסרים של פילי מלחמה, בצעדה של אלף קילומטרים. הכוח חצה את האלפים המושלגים, כדי לתקוף את רומא מצפון. הקרב השלישי בין הכוח הזה לבין הצבא הרומי, בפיקודו של גאיוס פלמיניוס, הוכרע ליד אגם טראסימנוס. כוח רומאי גדול רדף אחרי יחידת הטעיה של חניבעל, ונפל למארב של קרתגים שהמתינו בגבעות המיוערות שבצד הדרך. הרומאים נלכדו. מצדם האחד האגם, מצדם השני הגבעות. רבים קפצו למים וטבעו עם שריונם הכבד. אחרים מתו בקרב, או נלקחו בשבי.

המתקפה של חניבעל נזכרת עד היום כמהלך גאוני של תכנון וביצוע. אבל סופה של קרתגו היה רע. המלחמה הפונית השנייה הסתיימה בכניעה משפילה. במלחמה הפונית השלישית קרתגו הושמדה ולא קמה עוד. סקיפיו אמיליאנוס שרף אותה, ואז חרש את אדמתה. האגדות סיפרו שגם פיזר מלח, אבל אלה כנראה רק אגדות. כך או כך, הוא מילא באיחור את מצוותו החוזרת של קאטו הזקן: ״ואת קרתגו יש להחריב״.

למכת פתע מהסוג שישראל ספגה השבוע יש שתי תוצאות עיקריות. הראשונה – היא נותנת לתוקף יתרון טקטי. תוקף חלש, כמו חמאס, יכול לנצח כוח מגן חזק יותר, כמו ישראל. ישראל איבדה קצינים בכירים, לוחמים ביחידות מובחרות, איבדה שליטה על יישובים, על בסיסים. השנייה – היא מטלטלת רגשית, משפילה, מערערת את תחושת הביטחון. אין ישראלי שלבו לא נקרע למשמע העדויות של הנצורים, הנמלטים, המחפשים את יקיריהם, המתחננים לעזרה, העומדים חשופים מול פלישה קטלנית לתוך ביתם ממש. אין ישראלי שלא הרהר בשאלה מה היה עושה במצבם.

התוצאה הראשונה זמנית. חמאס מיצה את ההישג הטקטי. יחסי הכוחות חזרו למצבם הקודם, המובהק. חמאס חלש, ישראל חזקה. התוצאה השנייה מתמשכת. תחושת הטלטלה וההשפלה תקרין על כל מה שישראל תעשה בשבועות ובחודשים הבאים, היא תקרין על השנים הבאות. מלחמת יום כיפור השפיעה לשנים, מדינית, פוליטית, חברתית וצבאית. האינתיפאדה השנייה השפיעה לשנים. שתיהן השפיעו גם הרבה אחרי שישראל התגברה על הקושי הטקטי, עברה למתקפה, וניצחה.

אם יש לקח מעודד שצריך לשאוב מההיסטוריה בסופו של שבוע כמעט קשה מנשוא, אלה שני הלקחים. הראשון: צריך סבלנות. האדמה רעדה, ורעשי משנה עוד יופיעו, והשיקום ייקח זמן ארוך, ואחריו תופיע ישראל קצת אחרת. כמה שנים אחרי כיפור באו שלום עם מצרים ומהפך פוליטי דרמטי. זה לקח זמן, אבל קרה, ואין ספק שיש קשר בין המלחמה לבין השלום והמהפך. בשנים שתוך כדי ואחרי האינתיפאדה השנייה ישראל איבדה אמון ביכולת להגיע להסכמות עם הפלסטינים. תהליך השלום בוטל, ההתנתקות יצאה לפועל, החברה זזה ימינה. רעשי המשנה של האירוע הרחוק ההוא עוד מורגשים עד היום.

הלקח השני הוא שלא מעט מתקפות פתע, גם כאלה שמצליחות להשיג את מטרתן המיידית, מתגלות בדיעבד כהצלחות יתר. לא כולן כמובן – בששת הימים ישראל ניצחה. במתקפת טט האמריקאים ספגו מכה שלא התאוששו ממנה. אבל מתקפת ברברוסה של אדולף היטלר על רוסיה הביאה לחורבנה של גרמניה. ומתקפת פרל הרבור הביאה לחורבנה של יפן. בשני המקרים האחרונים, התוקפים לקו בהערכת חסר של נחישות האויב לעמוד מולם. נדמה שגם חמאס עשה משגה דומה. מה גם שמלכתחילה לא לגמרי ברור מה הייתה מטרתו. להרוג? הצליח והרג. לטבוח? הצליח וטבח. להוכיח שכוחו גדול משחשבנו? הצליח והוכיח. ומשום כך לא נותרה לישראל ברירה אלא להגיב בעוצמה קטלנית שלא תמחק, אך לפחות תעמעם, את רושם ההצלחה הראשונית של ארגון הטרור.

זו מלחמת אין ברירה, לא משום שחמאס מסכן את ישראל. חמאס יכול לזרוע פחד, להנחית מכות של טרור, אבל גם בשיא המתקפה שלו איש לא חשב – כמו משה דיין במלחמת יום כיפור – שזה ״חורבן הבית השלישי״. זו מלחמת אין ברירה לא בגלל חמאס, אלא בגלל התדמית. ישראל לא יכולה להיראות חלשה בסביבה העוינת שהיא מתקיימת בה. ישראל לא יכולה להיראות חלשה בעיני בעלות בריתה המושקעות בה. וכן – לא להיראות חלשה זה עניין קיומי.

הבירה של ביידן

התאריך היה 24 ביוני, שנת 2002. הנשיא ג׳ורג׳ וו. בוש עמד בגן הוורדים כדי למסור הודעה: ״אני קורא לעם הפלסטיני לבחור מנהיגים חדשים, מנהיגים שלא נגועים בטרור. אני קורא להם לבנות דמוקרטיה פעילה, המבוססת על סובלנות וחירות. אם העם הפלסטיני יחתור באופן פעיל ליעדים אלה, אמריקה והעולם יתמכו באופן פעיל במאמצים שלהם. אם העם הפלסטיני יעמוד ביעדים הללו, הוא יוכל להגיע להסכמה עם ישראל ומצרים וירדן על הסדרי ביטחון והסדרים אחרים לעצמאות״.

לא מעט דמיון יש בין הנאום ההוא, של בוש, לנאום השבוע, של הנשיא ג׳ו ביידן. שניהם נאומים שעיקרם מתיחת קו ברור של הבחנה בין טוב ורע, בין נסבל ובלתי נסבל. שניהם נאומים שעיקרם הבהרה: מה שהיה לא יהיה. במקרה של בוש, זו הייתה פרשת הספינה קארין איי ששינתה את המשוואה. היא הוכיחה לנשיא שיאסר ערפאת הוא טרוריסט המחובר למדינת הרשע איראן. שכל עוד הוא השליט, אין עם מי ואין על מה לדבר. על בוש אפשר למתוח ביקורת מכל מיני סוגים, אבל מעולם לא היסס לקרוא לטוב טוב ולרע רע, ומעולם לא התבלבל בהתחכמויות מעורפלות של פוסט־מודרניות.

בזה, ג׳ו ביידן דומה לבוש הרבה יותר מכפי שהוא דומה לדור הצעיר של תומכי המפלגה הדמוקרטית, העירוניים, המשכילים, הפרוגרסיביים, בוגרי אוניברסיטאות היוקרה, שכמה מהם ניפקו לנו השבוע מנשרים שתומכים בחמאס. זה לא רק משום שהוא מבוגר והם צעירים. זה משום שביידן לא שייך לעם האינטלקטואלים, שמרוב השכלה מאבדים לעתים את השכל הישר.

עסקני סטודנטים בהרווארד, באוניברסיטת ניו יורק ובמקומות נוספים סיפקו השבוע דוגמאות מאלפות ליכולת של אמריקאים מזן מסוים לראות בקורבן תוקפן ובתוקפן קורבן. הם הפנו אצבע מאשימה לישראל, אפילו כאשר ברור שהיא זו שהותקפה, היא זו שאנשיה נטבחו, היא זו שמנסה להתאושש ולהתגונן. האצבע תהפוך ליד, ואז לזרוע, ואז לכל הגוף, ככל שישראל תגביר את מאמציה להלום בחזרה.

גם את זה צריך לומר: האהדה הגורפת לישראל הייתה עניין קל למנהיגי העולם השבוע. קל לתמוך ביהודים כקורבן, קשה יותר לקבל אותם כתוקפן. ומשום כך הנאום של ביידן היה חשוב כל כך. אומנם, עם הערת אזהרה: אנחנו – כלומר, אמריקה וישראל – פועלים על פי חוקי המלחמה. ישראל תצטרך להמשיך לשכנע את האמריקאים שאינה נגררת ממלחמת מנע למלחמת נקם. ומצד שני, סימון ברור וחד של חמאס כרע שיש להכחיד. סימון ברור וחד של חמאס כנשא של רשע.

זה היה נאום חשוב, מרגש. כמו בוש בשעתו, ביידן סימן לממשלו כיוון ודרך. לא תמיד יש הסכמה בתוך ממשל אמריקאי על כיוון ודרך. ממשל – כל ממשל – הוא שדה מערכה של אישים ורעיונות, שדה מערכה על השפעה וכוח. לבוש היה קולין פאוול כשר חוץ, שהתקשה לקבל את התפנית החדה נגד הרשות הפלסטינית של יאסר ערפאת. אבל נאלץ להתיישר. יש נאומים שמסמנים לכלל החברים בממשל שהגיע הזמן להתיישר. לביידן יש פחות התנגדות מבית. ממשלו, יחסית להרבה ממשלים קודמים, מצטיין בעבודה הרמונית, בשקט תעשייתי. אולי זה יתרונו של מי שבא לתפקיד עם כל כך הרבה קשרים וכל כך הרבה ניסיון. ביידן כבר לא חד כשהיה, ומותר להעלות ספק ביחס לשאלה אם באמת יהיה נשיא לעוד ארבע שנים מנובמבר הבא, אבל הממשל שלו בסך הכל מתקתק. משמע – מרגע שסימן כיוון, זה יהיה הכיוון.

הוא נכנס השבוע בדהרה לתחרות הנשיא הכי ידידותי לישראל אי־פעם. תחרות קצת אידיוטית, שמתנהלת בעיקר בראש שלנו, הישראלים, ובכל זאת יש בה כדי ללמד משהו על העליות והמורדות ביחסי המדינות. מי בפסגה? זו כמובן שאלה שיש לה גם הקשרים פוליטיים. בוש כן, פורד לא, קלינטון כן, אובמה פחות, קרטר לא, ניקסון בסימן שאלה מסוים, אבל צריך לסמן כן, גם אם לא בפסגה. ולינדון ג׳ונסון בהחלט כן, אולי עדיין הכי כן. ודונלד טראמפ, שעם כל הקושי לעכל את אישיותו אי אפשר שלא לזכור שהעביר את השגרירות לירושלים, ואפשר ודחף לקידום הסכמי אברהם.

וביידן. ישראלים רבים קצת היססו ביחס אליו, ראו בו את יורשו של אובמה, לא הצליחו שלא לזכור שהוא מהמפלגה שלישראל פחות נוח איתה. אבל ביידן איננו אובמה. הוא איננו דמוקרט של כוס יין, הוא דמוקרט של כוס בירה. הוא דמוקרט שלא מקבל התחכמויות ותירוצים כשהוא מזהה טרור.

השעיית הספק

לרשתות חברתיות יש תכונה משבשת שחשיבותה קריטית: הן לא מכירות בהיררכיה. הן לא מכירות בהיררכיה של בני אדם, וגם לא בהיררכיה של אירועים. ציוץ על רעידת אדמה בדרגה 7 וציוץ על גילוי של חרק במרק נראים אותו דבר. הציוץ של ירדנה מעפולה וזה של שר הביטחון נראים אותו דבר. האלגוריתם עשוי לקדם אותו ולא אותה, אבל עשוי לעשות גם ההפך. תלוי מי זאת ירדנה, ואם זכתה שלשום בריאליטי, או נעשתה מפורסמת מסיבה אחרת. ואם החרק נמצא דווקא במרק שלה.

בימים של מלחמה, זו תכונה שמשבשת קריאת מציאות ושיקול דעת. עיקר תפקידה של ממשלה, ועיקר תפקידם של מפקדים בזמן מלחמה, הוא לקבוע סדר עדיפויות. כיצד המודיעין לא ראה את ההכנות לפלישה של חמאס? זו שאלה דרמטית, שיש לה רכיבים שצריכים מענה מיידי, פנימי, כדי לוודא שסוגרים את הפערים במידע, גם ביחס לעזה וגם ביחס לצפון, ויש לה רכיבים שיכולים לחכות לאחר המלחמה. האם תושבי קיבוצי עוטף עזה יחזרו לקיבוצים ביום מן הימים? זו שאלה חשובה, גם היא דרמטית. אבל עליה לא צריך להשיב עכשיו. האם יש קשר בין הרפורמה המשפטית לבין החלטת חמאס להכות? כן, גם זו שאלה חשובה. לא לעכשיו. ומדוע צה״ל העביר כל כך הרבה כוחות ליהודה ושומרון על חשבון גזרות אחרות? שאלה חשובה. לא לעכשיו.

גם סיפורי הזוועה של הניצולים הם לא לעכשיו. אי אפשר כמובן להימנע מהם, אי אפשר שלא לתת לניצולים הזדמנות לשתף אותנו במה שעבר עליהם. אי אפשר שלא לבכות איתם. אבל במקביל צריך לתבוע דווקא מהממשלה ומהדרג הפיקודי להפגין מידה של קהות חושים. מהמנהיגים נדרשת מידה של אטימות לשטף הבלתי פוסק של חדשות מצמררות מהאתמול. זה לא זמן מתאים לתרפיה, שבוודאי תידרש. זה לא זמן מתאים להפניית אצבעות מאשימות, שבוודאי יופנו.

זה זמן לזכור שישראל אינה מסכמת אירוע – היא מתחילה אירוע. היום הקשה ביותר בתולדותיה מאחוריה, וימים קשים מאוד – יש לקוות שלא קשים במידה שווה, או חלילה קשים יותר – עוד לפניה. חזרו במנהרת הזמן למלחמת יום כיפור: סיפורי הזוועות נשמעו, אבל לא מיד, לא בעת שהלוחמים עוד בשדה הקרב. חלקם חיכו לימים שאחרי המלחמה, חלקם חיכו שנים, עשורים, עד שהוצפו במלואם. קודם ניצחנו, אחר כך בכינו. קשה לבכות ולנצח באותה שעה.

וכמובן, זה עידן אחר, זה עם אחר, זה צבא אחר. יש מציאות תקשורתית שצריך להכיר בה, ומציאות חברתית שעושה את שלה. ובכל זאת כדאי לזכור שחוקי המלחמה הבסיסיים לא השתנו. מלחמה תובעת מיקוד, קור רוח, היררכיה. היא תובעת אנרגיה, ולכמות האנרגיה יש תקרה. מדינה שתעסוק בבעיות שסובלות דיחוי, לא תמצא את האנרגיה לטפל בבעיות שלא סובלות דיחוי. מדינה שתצטרך לתת דוח יומיומי, שעתי, על כל תקיפה, כל תמרון, כל החלטה, תהיה מדינה משותקת, בלי יכולת ממשית לקבל החלטות.

לכן, על כולנו – האזרחים שאינם מנהיגים או מפקדים בכירים – לעשות את מה שקשה לנו מאוד לעשות עכשיו. על כולנו לנהל מלחמה פנימית נגד הנטייה הכי טבעית ומובנת שלנו, להתעלם מכל מה שראינו בשנים האחרונות בצמרת השלטונית שלנו – ולסמוך על מקבלי ההחלטות. לא כי אנחנו באמת סומכים עליהם, אלא כי אין לנו ברירה אלא לסמוך עליהם. לא כי יש לנו אשליות ביחס ליכולות שלהם, אלא כי אין לנו אשליות ביחס לעוצמת הסופה שמכה בנו.

יכול להיות שלישראל יש צבא בינוני ומנהיגות בינונית. יכול להיות שכולנו חיינו בתחושת ביטחון כוזבת שנצטרך להתנער ממנה. יכול להיות שישראל נדרשת לשידוד מערכות כללי. אבל בזמן מלחמה מוטב מנהיגות בינונית שמתפקדת מהיעדר מנהיגות. מוטב יכולת לקבל החלטות, שחלקן שגויות וחלקן נכונות, מהיעדר יכולת לקבל החלטות.

המשורר הרומנטי האנגלי, סמואל טיילור קולרידג׳ טבע מונח ספרותי חשוב: השעיית הספק. הוא מבטא את היכולת של קוראים להיכנס לעלילה שטווה הסופר, בלי לבחון אותה כל העת מול המציאות המוכרת להם. אי אפשר לקרוא יצירה של מדע בדיוני בלי השעיית הספק. אי אפשר לקרוא ספרות של פנטזיה בלי השעיית הספק.

הנה הצעה שמשמעותה מרחיקת לכת: אי אפשר לנהל מלחמה בלי השעיית הספק. אי אפשר לנצח במלחמה בלי להניח שהמודיעין יתאושש ויספק את המידע שנדרש לניצחון, ובלי להניח שצה״ל יתאושש ויבצע את משימותיו, ובלי להאמין שההנהגה תקבל, כמיטב יכולתה, החלטות מושכלות. אי אפשר לנצח במלחמה בלי להאמין שאפשר לנצח במלחמה. וכדי להאמין שאפשר לנצח, צריך ליצור היררכיה: לוותר בשלב זה על חקירות שחושפות מחדלים, על שאלות שמגלות כשלים, על סיפורים שמגבירים חרדות, על שיקולים שאינם הכרחיים, על תהיות ביחס למה שיקרה בעתיד הרחוק. ישראל נמצאת במלחמה, וכפי שהוכח בימים האחרונים באופן מחריד ומצמרר – זו באמת מלחמה על הבית, בתוך הבית, עם בני הבית. במלחמה הזאת צריך להילחם כמיטב יכולתנו עם הכלים שברשותנו. ולהשעות את הספק – עד שהסיפור ייגמר.

פורסם במעריב