אני חושש שכאשר יימוג הוויכוח על הערכים הגלומים במדינה יהודית, נקבל משהו הרבה יותר פשוט, הרבה יותר גולמי: עליונות יהודית; עליונות שאינה מבוססת על ערכים או על מורשת אלא על מוצא
"אנחנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, הלא היא מדינת ישראל". אלה המילים החגיגיות שמסיימות את הכרזת העצמאות. מאלף לבחון, ממרחק של 75 שנה, מה יש בהכרזה ומה אין בה.
ההכרזה מבקשת לבסס את זכותו ההיסטורית של העם היהודי על הארץ. היא מבטיחה למערכת הבינלאומית שתנהג במיעוטים בשוויון ובכבוד. על תפקידה ומקומה של היהדות במדינה שתקום היא אינה אומרת דבר. המונח "מדינה יהודית" שהיא משתמשת בו הוא טכני וגאוגרפי; הוא גזור מהחלטת החלוקה של האו"ם, שקוראת להקמת מדינה יהודית לצד מדינה ערבית. מדינה יהודית היא מדינתם של היהודים. לא יותר, לא פחות.
מדינה יהודית. צמד המילים התמציתי הזה הצמיח במרוצת השנים דיון רחב יריעה – ערכי, משפטי ופוליטי. כל צד נתלה בו על פי דרכו ועל פי נוחותו. שלושה חוקי יסוד שאושרו בכנסת הוסיפו למדינה היהודית את המקבילה "מדינה דמוקרטית". חוק נגדי, חוק הלאום הלך בכל הכוח על מדינה יהודית והתעלם במכוון מן המחויבות של חוקי היסוד הקודמים לדמוקרטיה, והדבר פתח ויכוח נוסף: האם שתי ההגדרות משלימות זו את זו או סותרות זו את זו, ואיזו הגדרה קודמת? את ההשלכות המעשיות של הוויכוח, לפעמים האכזריות, אנחנו פוגשים מפעם לפעם בבג"ץ.
נניח לרגע לפילוסופים, להיסטוריונים, לרבנים, למשפטנים ולוויכוחים הרי הגורל על משמעותה של מדינה יהודית. ביום־יום הישראלי מדינה יהודית מתפרשת כפשוטה, באופן קרוב לפרשנות שנתנו חותמי הכרזת העצמאות: המדינה היהודית היא המדינה שאיננה ערבית. היא מוגדרת קודם לכול על ידי מה שהיא לא. אחר כך, במבט שני ושלישי, עולים אפיונים נוספים: שפה, דת, שותפות גורל, תרבות, אורחות חיים.
אלא שההבחנה בין יהודית לערבית כבר מזמן אינה טכנית כי אם רגשית, פוליטית, שבטית; היא חלק מפוליטיקת הזהויות.
75 שנים לאחר הקמת המדינה ראוי היה שרוב הישראלים, יהודים וערבים, ירגישו שישראל, שהישראליות, היא זהותם הראשונה; היא מה שמגדיר אותם, מה שמעורר בהם גאווה; ישראל כמולדת, כחזון, כסיפור הצלחה. לצערי, זה לא קרה. המדינה היהודית ניצחה.
האם הדת, בגרסתה האורתודוקסית, היא הציר שסביבו סובבת המדינה היהודית? לא בטוח. בשנות התשעים של המאה שעברה התברכה ישראל בגל עלייה גדול מברית המועצות לשעבר. כ־400 אלף עולים לא היו יהודים על פי הדרישות המחמירות של ההלכה, לא הם ולא צאצאיהם. החשש היה שהרוב היהודי יסמן אותם וידיר אותם. התברר שזה חשש שווא. קשיי קליטה היו לכל העולים; הדרה של מי שיהדותם מפוקפקת לא התרחשה אלא במקרים חריגים. העולים הצטרפו לחברה היהודית כפי שהם, בלי בירור ובלי גיור. הנס התאפשר בעיקר בגלל סיבה אחת: הם לא היו ערבים; הכי לא־ערבים שיש.
לכך מתכוון בצלאל סמוטריץ', ראש מפלגת הציונות הדתית, כשהוא מבטיח לבוחרים שלו שהממשלה שהוא יהיה חבר בה תהיה "ממשלה יהודית". חטאה של הממשלה הקודמת היה שהיא נשענה על קואליציה שכללה מפלגה ערבית. זה מה שעשה אותה לא־יהודית, בעיני סמוטריץ' ובעיני רבים אחרים.
יהודי הוא לא רק האנטיתזה לערבי, הוא גם האנטיתזה לישראלי. ארתור פינקלשטיין המנוח, היועץ האסטרטגי של בנימין נתניהו ושל אביגדור ליברמן, ניסח דרך יעילה לאתר את בוחרי הימין: שְאל אדם מה הוא קודם – יהודי או ישראלי. אם הוא משיב "יהודי", הוא בימין, משלנו; אם הוא משיב "ישראלי", הוא במרכז־שמאל. "היהודים ניצחו את הישראלים", אמר שמעון פרס, או נטען שאמר, לאחר ההפסד שלו בבחירות 1996.
מה שהיה נכון ב־1996 נכון עוד יותר ב־2022. גלי טרור חוזרים ונשנים, התנגשויות אלימות בין יהודים לערבים בתוך הקו הירוק, שנאת זרים, אסלאמופוביה וליבוי יצרים ברשתות החברתיות – כל אלה הגביהו את החומות. בהכרזת העצמאות המדינה היהודית ומדינת ישראל הן מושגים זהים. לא כך בתודעת חלק גדול מהישראלים היום. מדינת ישראל היא המסגרת; המדינה היהודית היא התוכן, המהות, החזון.
אחד הפרמטרים שיסייעו לנו לבדוק עד כמה יהודית המדינה היהודית הוא היחס של המדינה ליהודים שחיים מחוץ לה. התשובה לשאלה הזאת מורכבת. ישראל מוכנה לקבל עזרה מהעם היהודי; היא מתקשה לתת. עלייה כן, תרומות לישראל כן, השקעות כן, לובי יהודי מול ממשלות ופרלמנטים זרים כן. אבל כאשר זרמים לא־אורתודוקסיים בעם היהודי מבקשים להשתלב במדינה היהודית, הסולידריות נעלמת. הם מודרים, מגורשים ומושפלים. היא נעלמת גם מול ביקורת על מדיניות ישראל בקהילות יהודיות במערב. זוהי סולידריות על תנאי; היא קיימת כל עוד היא משרתת את סדר היום של המערכת הפוליטית הישראלית.
הבעיה מתחילה אולי בהשטחה של המושג יהדות. יום אחד פגשתי בירושלים בן של מכרים, חברֵי קיבוץ. הנער קיבל 13 משימות למלא עד למועד בר המצווה שלו. אחת המשימות נקראה "יהדות". מה המשימה, שאלתי. "לבקר בשכונת מאה שערים", השיב. מדוע, שאלתי. המורים שלך חושבים שהיהדות במאה שערים שלמה יותר, טהורה יותר, טובה יותר מהיהדות של ההורים שלך? הנער הובך. הוא בסך הכול רצה לחזור הביתה בשלום.
בעיני מייסדיה ישראל לא הייתה רק מדינה; היא הייתה פרויקט, רעיון, אידאל לאומי וחברתי. היהודים ישובו למולדתם ההיסטורית ויכוננו בה חברה צודקת, בטוחה, משגשגת, שתהיה מופת לאומות, אור לגויים. היומרה אולי התכווצה, אבל השאיפה עדיין קיימת. היא קיימת אצל ישראלים שמבקשים לעצב את המדינה ברוח המורשת הציונית, החילונית, הליברלית, והיא קיימת אצל ישראלים שמבקשים לעצב את המדינה על פי מורשת רבניהם. אין דרך קלה ליישב בין חזון א לחזון ב. לא משום שיש סתירה בין "יהודית" ל"דמוקרטית", אלא משום שיש סתירה בין "יהודית" ל"יהודית". ישראלי חילוני מפרש את יהדותו בדרך אחת; ישראלי מסורתי בדרך שנייה; ישראלי חרדי בדרך שלישית; ישראלי לאומני בדרך רביעית; ויש עוד דרכים.
כל זה מעניין מאוד, אבל לא מקרב אותנו כהוא זה לפתרון השאלה שלפנינו: מדינה יהודית מהי ולאן היא לוקחת אותנו? אני ישראלי מודאג. אני חושש שכאשר יימוג הוויכוח על הערכים הגלומים במדינה יהודית, נקבל משהו הרבה יותר פשוט, הרבה יותר גולמי: עליונות יהודית; עליונות שאינה מבוססת על ערכים או על מורשת אלא על מוצא. עליונות לבנה באמריקה, עליונות יהודית בישראל.
לָמה שלא נחזור אל מה שהציע תיאודור הרצל – מדינת היהודים? לא פחות, לא יותר.
נחום ברנע הוא בעל טור בעיתון ידיעות אחרונות; חתן פרס ישראל לתקשורת תשס"ז.