הוועד היהודי האמריקאי (AJC) הודיע באוגוסט על יוזמת "שיבוש האנטישמיות", שבמסגרתה הוצע מימון ל"רעיונות חדשים למאבק באנטישמיות, ברמה המקומית, הכלל-ארצית, או הווירטואלית".
יש לברך על יוזמה זו, גם משום שהיא עשויה ליצור גישות חדשות, וגם משום שבעצם הזנקתו של מאמץ זה, הוועד היהודי האמריקאי מודה כי יתכן שאין ביכולתן של האסטרטגיות הקיימות להפוך את התהליך המבהיל הנוכחי של גידול באנטישמיות. מרבים לצטט את אמירתו של רב נחמן, "הנקודה הסופית של הידיעה היא לדעת כי אין אנו יודעים" המלחמה באנטישמיות נמצאת כיום בראש סדר העדיפות של כמעט כל פדרציה יהודית בצפון אמריקה ושל ארגונים יהודיים כלל-ארציים רבים. אמצעי הביטחון הקהילתיים מתוגברים, ונשמעות ללא הרף קריאות לגיבוש יוזמות אמיצות חדשות למלחמה נגד האנטישמיות. קביעת האסטרטגיות היעילות ביותר שעימן תגיב הקהילה היהודית של צפון אמריקה על האנטישמיות מחייבת הבהרה של הבנתנו על מה שמתרחש, הערכה של מה שנעשה עד כה ומה שנעשה כיום, ופיתוח אסטרטגיות שיהיו היעילות ביותר לצורך תנועה קדימה.
במשך עשורים רבים, האסטרטגיה העיקרית של הקהילה היהודית למלחמה באנטישמיות היתה "פרסום השמות והוקעה פומבית (באנגלית – Naming and Shaming). מתוך הכרה בכך ששנאה, סטראוטיפיים גזעניים, ואנטישמיות הינם חלק מן המצב האנושי, נעשו מאמצים רבים ומגוונים, כולל הליכים משפטיים, תחיקה, ואולי החשוב ביותר – הצלחה ביצירת קונסנסוס ציבורי רחב – בקרב האליטות ואמצעי התקשורת – כי בשום פנים ואופן אין לקבל ביטויים של אנטישמיות. כאשר קראנו או שמענו נאום, הצהרה, מאמר או ספר אנטישמיים, מנהיגים יהודיים הכריזו על כך ותבעו ממנהיגים פוליטיים, תרבותיים ודתיים, וכן מאמצעי התקשורת, לגנות את האחראים לביטויים אלה ולדרוש כי הם יוקעו, יגונו או יודחו מתפקידיהם כמנהיגים. למאמצים אלה היתה – ועדיין יש – השפעה, ואין ספק שהם הרתיעו יצרנים וסוחרים של שנאה מלבטא את השקפותיהם האנטישמיות. ואולם, ברור ש"פרסום שמות והוקעה בפומבי" – כפי שאפשר לכנות במקובץ את האסטרטגיות האלה – אינם מספיקים לבדם לבלום, בוודאי שלא להפוך, את הגידול באנטישמיות.
ארגונים יהודיים, מקומיים וכלל-ארציים, גם נהגו במשך שנים להעניק חסות לדיאלוגים עם מנהיגים מקבוצות אתניות, גזעיות ודתיות אחרות – סעיף חשוב ביותר בסדר היום של האחראים ליחסי קהילה ברמה הכלל-ארצית והלאומית. מאמצים אלה יצרו מערכות יחסים רבות ערך, הממלאות תפקיד חיוני בעת משברים, חיזקו שותפויות שמטרתן לגונן על ישראל, ואיפשרו שיתופי פעולה במגוון נושאים, ברמה הכלל-ארצית והמקומית גם יחד. עם זאת, דיאלוגים מסוג זה היו כמעט תמיד מוגבלים לקבוצות אליטה/הנהגה קטנות באופן יחסי.
כקהילה, אנו מבינים באופן אינסטינקטיבי את הדיווחים אודות התקפות על יהודים בתור חלק מן ההיסטוריה בת מאות השנים של שנאת יהודים, שהובילה להתקפות על יהודים ועל קהילות יהודיות, לפוגרומים, ולבסוף – לשואה. אף שניתן להבין זאת, אפשר לשאול האם זו הדרך הנכונה, האסטרטגיה היעילה ביותר שבה נעצב את תגובתנו הקולקטיבית. לדוגמה אחת מבין רבות, בשנת 2018, כאשר התרחשה ההתקפה הנוראה על בית הכנסת "עץ החיים" בפיטסבורג, היו באמריקה למעלה מ-320 רציחות המוניות, כלומר מקרים שבהם נרצחו ארבעה בני אדם או יותר. לאחר רוב הרציחות ההמוניות, אמצעי התקשורת וממלאי תפקידים ציבוריים התמקדו בעיקר על הזמינות המופקרת של כלי נשק ועל מחלות נפש. לאחר התקרית ב"עץ החיים", ההתמקדות הציבורית – תוך השתתפות פעילה של ההנהגה היהודית – הופנתה ברובה המכריע למאבק באנטישמיות. (ואולי, כהערת שוליים: עלינו לשים לב לכך שבעת שהרוצח השמיע את הצהרותיו האנטישמיות הנאלחות, הוא התמקד בעיקר על תפקידיהם של ארגונים יהודיים, במיוחד HIAS – ראשי תיבות של Hebrew Immigrants Aid Society – בשל חסותו לתוכנית "שבת לפליטים" ופעולות קשורות לכך.) המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) עורך דיאלוגים שנתיים של הנהגת הקהילות בעולם היהודי. הדיאלוג השמיני של העולם היהודי, שנערך בשנת 2020 על ידי המכון, התמקד בעלייתה של האנטישמיות ובאופן שבו היא מובנת בעיקר על ידי יהודים בגילאי ה-20, ה-30 וה-40. 11 כנסים שבהם נוהל הדיאלוג נערכו על ידי עמיתי, ד"ר שלמה פישר, ועל יָדִי, תשעה בצפון אמריקה ושניים בישראל, בהשתתפות 154 איש (ניתן לראות את הדו"ח כאן).
אף שעלינו להיות זהירים לגבי הסקת הכללות מן המספר הקטן יחסית של המשתתפים בדיאלוג, בכל זאת ניתן להיעזר במה שעלה מן הדיאלוג של שנת 2020. "רוב המשתתפים ייחסו את העלייה בדעות ובפעולות אנטישמיות לגידול בגזענות באופן רחב, והצביעו על תפקידן הגדל והולך של הרשתות החברתיות" בהפצת שנאה, גזענות ואנטישמיות לגבי הדרכים היעילות ביותר של תגובה, "הרוב מאמינים כי על הקהילה היהודית לפתוח קואליציות עם קבוצות גזעיות ואתניות אחרות כדי להילחם בגזענות במובנה הרחב – אפילו עם קבוצות המחזיקות בהשקפות על ישראל ועל נושאים אחרים (לדוגמה הפלות) שונות מההשקפות שמקובלות בקונסנסוס על ידי יהדות צפון אמריקה". כפי ששאל אחד המשתתפים במהלך ההפסקה, "האם מישהו באמת מאמין כי השנאה כלפי יהודים באמריקה גדולה מן השנאה כלפי אפרו-אמריקנים, לטינים, מהגרים, או אמריקנים ילידים ("אינדיאנים")?" בחדר השתררה שתיקה מביכה.
המשתתפים הצעירים בדיאלוג הבינו התקפות אלה בתור חלק מן ההקשר הרחב יותר של מה שמתרחש כיום באמריקה, בעוד שרוב הארגונים היהודיים נוטים, לעיתים קרובות, לשים את המתרחש במסגרת צרה יותר, כלומר באנטישמיות בלבד. וזה מעורר את השאלה: האם הקהילה היהודית יוצאת נשכרת מכך שהיא רואה התקפות אלה כחלק מן ההיסטוריה הארוכה של שנאה והתקפות אנטישמיות, או שיותר נכון ומועיל יהיה מצידה לראות את העלייה באנטישמיות כמרכיב בגידול בגזענות ובשנאה המשפיע על ארצות הברית כולה? הגישה השנייה תחייב את ההנהגה היהודית להצטרף לקבוצות גזעיות ואתניות אחרות במאבק נגד גזענות, שנאה ואנטישמיות. נושא זה ניצת לא מכבר בישראל בעקבות נאומו של שר החוץ, יאיר לפיד, בנוגע לאנטישמיות. לפיד טען כי את האנטישמיות יש להבין בתור חלק מהתפשטות רחבה יותר של גזענות ושנאה; לעומתו, נתניהו טען כי האנטישמיות היא ייחודית. (ראה את ניתוחו של חביב גור רטיג ב"Times of Israel analysis", יולי 2021, “A Hatred that Dwells Alone?” [?שנאה המתגוררת לבדה] בשנים האחרונות גדלה הערנות להיסטוריה הארוכה למקורות הרבים והמגוונים של שנאה, גזענות ואנטישמיות בארצות הברית. מגוון רחב של גורמים הקיימים כיום מוזכרים כאלה העומדים מאחורי התפרצות הגזענות, ובהם השתנות הדמוגרפיה, הקיפאון הכלכלי ממנו סובלים מעמד הביניים והמעמדות הנמוכים, ותפיסות לגבי יתרונות המוענקים ל"אחרים". דיוויד ברוקס, במאמרו “How the Bobos broke America ", [כיצד שברו הבורגנים-בוהמיינים את אמריקה] שפורסם בכתב-העת "אטלנטיק" באוגוסט השנה, כותב על תרעומת כנגד "המעמדות היצירתיים", ויש לציין ליהודים יש ייצוג יתר במעמד היצירתי. לכך יש להוסיף את ההתפוצצות של הרשתות החברתיות במהלך העשור האחרון, שאיפשרה הפצה רחבה של שנאה גזענית ושל אנטישמיות. ועוד יש להוסיף את ניצול הפחדים הגזעניים להשגת רווח פוליטי והגידו המהביל במחלות נפש, בדידות ודיכאון, במיוחד בקרב צעירים, וכל זה מייצר תמהיל נפיץ, שגרם לעליית השנאה בקרב קבוצות דמוגרפיות ולהתפרצויות אלימות ברחובות, בבתי קולנוע, בבתי כנסת ובכנסיות, וגם במקומות אחרות. ואף שקיימים גורמים ייחודיים התורמים לאנטיפתיה כלפי כל אחת מן הקבוצות (אפרו-אמריקנים, היספאנים, אסיאתים, יהודים, מהגרים וכו'), הרי השקפות ביקורתיות אודות לאומנות, לאומנות אתנית, ציונות או מדיניותה של ממשלת ישראל, יכולות לנבוע מגידולה של האנטישמיות באמריקה, ויכולות, ללא כל ספק, לתרום לגידול זה.
נחזור לענייננו: מעבר ל"פרסום השמות והוקעה בפומבי", מה עשוי להתגלות כיעיל? האמת – אין אנו יודעים. בשיחות שנערכו בעת האחרונה עם מקצוענים רבי ניסיון, שהקדישו עשורים שלמים להובלת מאמצים נגד אנטישמיות, גזענות ושנאה, עלו רעיונות בשפע. בנוסף לחיזוק הביטחון בקהילותינו והערכה מחדש של מה ניתן לעשות כדי לשקם את "חומת האש" בסביבה הנוכחית החדשה, בין הרעיונות החדשים שהוצעו היו הרחבה בסדרי גודל אקספוננציאליים של מספרי המשתתפים – צעירים וזקנים כאחד – בדיאלוגים בין-קבוצתיים, פיתוח פרויקטים קהילתיים בין-קבוצתיים לנערים ולנערות שתהיה חובה ליטול חלק בהם, דרישה ללמידה בין-קבוצתית בבתי ספר תיכוניים, חיזוק הרגולציה על הרשתות החברתיות, ובדיקה גלובלית של מחקרים אמפיריים של יוזמות בעלות הצלחה מוכחת בבלימת השנאה, הגזענות והאנטישמיות, ועוד.
אלה הם רעיונות גדולים שיהיה צורך לבחון אותם, ואם הם יוכחו כאפקטיביים, יידרש מימון ציבורי/ממשלתי רב על מנת להפעילם בקנה מידה מהותי. עם זאת, לרעיונות אלה יש סיכוי גדול הרבה יותר להשיג את התמיכה הנחוצה ממנהיגים פוליטיים, כלכליים ואזרחיים, אם תתייצב מאחורי אחד מהם או יותר הקואליציה הרחבה ביותר האפשרית של הנהגה אתנית, דתית ופוליטית, כולל הנהגה וארגונים יהודיים. על ידי שילוב הגידול באנטישמיות בהקשר הרחב יותר של גזענות ושנאה גוברים, אנו מעבירים, גם בתוך הקהילה היהודית וגם מחוצה לה, את נכונותה של ההנהגה היהודית להצטרף לקבוצות אתניות ודתיות אחרות במאמץ לרפא את המארג החברתי של אמריקה. לא פחות חשוב – אסטרטגיה זו מחקת את הפוטנציאל לגיוס מוצלח של דעת קהל, תמיכה פוליטית ומשאבים הנדרשים לבחינת יוזמות כאלה ולניצול מלא של הפוטנציאל הטמון בהם.
הבה ייפתח עידן הרעיונות החדשים, הניסויים והבדיקות!