מדינת ישראל נטלה ארץ שוממה והפריחה אותה שוב. היא נטלה שפה עתיקה ודובבה אותה שנית. היא נטלה את האמונה העתיקה ביותר במערב והקפיצה עליה נעורים. היא נטלה אומה שבורה והפיחה בה חיים.
סבא־רבא שלי, הרב אריה לייב פרומקין, עזב בשנת 1871 את ביתו בעיר קֶלְם שבליטא ועלה לארץ ישראל – בעקבות אביו, שעשה כן כעשרים שנים לפניו. סמוך לעלייתו החל לכתוב ספר ושמו תולדות חכמי ירושלים, המתעד את הנוכחות היהודית הרצופה בירושלים מאז התיישב בה הרמב"ן ב־1265 והחל לשקם את הקהילה שחרבה במסעות הצלב.
עשר שנים אחרי עלייתו, ב־1881, פרצו פוגרומים ביותר ממאה יישובים ברוסיה. ב־1882 נחקקו שם "חוקי מאי" האנטישמיים הידועים לשמצה, ומיליוני יהודים יצאו בעקבות זאת לחפש מפלט במערב. משהו קרה לאבי־סבי בהשפעת המאורעות הללו. הוא הבין שהעלייה לארץ ישראל איננה עוד עניין ליחידים שוחרי קודש, אלא כורח חיוני לרבים. הוא עבר מירושלים לאחת המושבות החדשות. זו הייתה מושבה שהוקמה שלוש–ארבע שנים קודם לכן, אך תושביה הראשונים נאלצו לעזוב בשל המלריה. עתה, היו מהם שנכונו לחזור לעבד את האדמה, אך חששו לגור במקום עם משפחותיהם בשל הסכנה הבריאותית.
הרב פרומקין הנהיג את השיבה ובנה את הבית הראשון במושבה המתחדשת. כשהמתיישבים החלו לראות ברכה בעבודת האדמה תקפו השכנים הערבים את המושבה. האיומים על אב־סבי נמשכו והוא ברח ללונדון. לימים חזר לארץ ישראל ונקבר במושבה. על מצבתו מצוין כי הוא בנה את הבית הראשון בה.
השם שנתנו החקלאים היהודים למושבה מעניין במיוחד. אינני יודע איך התנהלה הבחירה בשם, אבל אני מנחש כיצד הגיעו אליו. המושבה נמצאת במישור החוף, סמוך לנהר הירקון, במקום שהיו בו בימים ההם ביצות – וכאמור, יתושים נושאי מלריה. המקום נראה להם כעמק מקולל. אך הם ידעו תנ"ך, ודאי הכירו את ההפטרות, וזכרו את הפסוק בנבואת הושע שבו מבטיח ה' "וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה" (הושע ב, יז). מכאן גזרו את שם מושבתם, שכיום היא העיר השישית בגודלה בישראל: פתח תקווה.
*
טוענים תכופות כי ישראל קמה על חשבונה של האוכלוסייה המקומית כדי לפצות את היהודים על השואה. אירופה ביצעה את הפשע – והפלסטינים נאלצים לשלם את המחיר. זהו שקר. כפי שברור מסיפורו של אב־סבי, שיבת ציון נהגתה ונתקיימה הרבה לפני השואה. הזיקה היהודית לארץ ישראל עתיקה בהרבה מהצהרת בלפור שניתנה ב־1917 ואושררה בידי חבר הלאומים ב־1922. היא החלה עידן ועידנים לפני שהמילה "ציונות" נטבעה ב־1890, ולפני שמשה הס כתב, ב־1862, את רומי וירושלים, המסמך המכונן של הציונות החילונית.
ראשית הזיקה היהודית לארץ ישראל אחוזה בראשית הזמן העברי, לפני כארבעת אלפים שנה, כשאלוהים אמר לאברהם ללכת־לו מארצו וממולדתו ומבית אביו "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". שבע פעמים הבטיח ה' את הארץ לאברהם, פעם אחת ליצחק ושלוש פעמים ליעקב. ספר בראשית נחתם בדברי יוסף לאחָיו טרם מותו, "וֵא-לֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" ובבקשתו מהם להעלות לשם את עצמותיו (בראשית נ, כד–כו). תחילת שליחותו של משה, סמוך לתחילת ספר שמות, בקריאת ה' אליו להוביל את בני ישראל "אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי" (שמות ג, ח). כל חמשת חומשי תורה, ובמובן מסוים כל ההיסטוריה היהודית, עניינם המסע הארוך ורב התלאות אל ארץ ישראל, הארץ המובטחת.
במילים אחרות, הקשר של עם ישראל לארץ ישראל ארוך כפליים ממשך קיומה של הנצרות, ופי שלושה מזה של האסלאם. עם ישראל הוא האומה העתיקה ביותר במערב, וארץ ישראל היא ערש גידולו, מולדתו ונחלתו. ראש ממשלת בריטניה במאה התשע־עשרה בנג'מין ד'יזראלי, שאף כי הוטבל לנצרות היה גאה מאוד במוצאו היהודי, אמר בתשובה לדברי עלבון מפי האירי הקתולי דניאל או'קונל: "כן, אני יהודי, וכשאבותיו של הג'נטלמן הנכבד היו פראים גסים באי נידח, אבותיי היו כוהנים במקדש שלמה". ד'יזראלי היה למעשה קדם־ציוני, שכתב שניים מהרומנים הציוניים הראשוניים, אלרואי וטנקרד…
יהודים חיו כמעט בכל ארץ תחת השמש. אך לאורך ארבעת אלפים שנה, רק בארץ ישראל הם היו עם חופשי וריבוני.[1] רק בארץ ישראל הם יכולים, אם הם בוחרים בכך, לפתח חקלאות, מערכת בריאות ותשתית כלכלית ברוח התורה ודאגתה לחופש, לצדק ולקדושת החיים. רק בישראל יכולים כיום יהודים להשתמש בעברית, שפת המקרא, כשפת היום־יום. רק בה הם יכולים לחיות את הזמן היהודי, בלוח שנה העשוי על פי מקצביה של השנה היהודית. רק בישראל יכולים יהודים לחיות את היהדות במהדורתה המלאה, ללא קיצורים. בישראל, ורק בה, יכולים יהודים לפסוע בשבילים שפסעו בהם נביאי ישראל, לטפס על ההרים שאברהם העפיל לראשם, לשאת את עיניהם אל הגבעות שראה דוד המלך, ולהמשיך את הסיפור שאבותיהם החלו.
זאת, ולא האנטישמיות, היא הסיבה לכך שאב־סבי נסע לשם, להיות חלק ממפעל התקומה הגדול; זאת, ולא האנטישמיות, היא הסיבה לכך שג'ורג' אליוט ראתה בשיבת היהודים לציון את הולדתו המחודשת של העם העתיק שהעולם למד ממנו רבות כל כך.
*
היהודים חזרו הביתה לא כדי לקחת מאחרים את ביתם. זו לא הייתה כוונתם של המתיישבים הציונים, ולא על כך מדברות הצהרת בלפור והחלטת האו"ם. הטרגדיה היא שהישראלים יכולים להבין את מצוקתם של הפלסטינים יותר מכפי שיכול להבינה כל עם אחר בתבל. הם יודעים מהו לאכול את לחם העוני ואת עשב המרורים. הם יודעים כי עם ישראל נצטווה לאהוב את הגֵר.
הרמב"ם, בחתימת יצירת המופת ההלכתית שלו משנה תורה, כותב על ימות המשיח: "לא נתאוו הנביאים והחכמים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחוכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל… ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות… ולא יהיה עסק כל העולם, אלא לדעת את ה' בלבד".[2] שלום ושלווה ישררו, וכך יוכל עם ישראל להיות ברכה לכל משפחות האדמה. הכורח של ישראל לנקוט לשם הגנתה העצמית פעולות ועמדות ששום יהודי לא היה מייחל להן מלכתחילה הוא חלק מהטרגדיה.
קווי המתאר לפתרון בעייתם של ישראל והפלסטינים לא עמדו אף פעם בספק. הם רמוזים בהצהרת בלפור, מפורשים בהחלטת החלוקה, ומפורטים בכל הצעות השלום מאז ועד עתה: שתי מדינות לשני עמים, פתרון מדיני לבעיה מדינית. כפי שאמר שמעון פרס כששאל אותו מישהו אם הוא רואה אור בקצה המנהרה: "אני רואה את האור. הבעיה היא שאין מנהרה". הפתרון ברור. השאלה הייתה תמיד איך להגיע אליו מכאן.
המילים המתהדהדות בראשי עכשיו בוקעות משחר ההיסטוריה היהודית, מן הריב בין רועי אברהם לרועי אחיינו לוט: "אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ, כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ. הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ; הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי. אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה" (בראשית יג, ח–ט). אברהם היה מוכן לוותר למען השלום. כך מוכרחה גם מדינת ישראל לעשות, וכך מוסיפים להאמין רוב תושביה.
רוב רובם של הדיונים על הסכסוך הישראלי־פלסטיני מושתתים על כזב: שזהו משחק סכום אפס, שבו אם צד אחד מרוויח השני מפסיד. האמת היא שמן השלום מרוויחים שני הצדדים – ומהאלימות שניהם סובלים. לכן לא רק הישראלים צריכים לתמוך בשלום, אלא גם כל מי שהפלסטינים ועתיד ילדיהם חשובים לו באמת…
*
ישראל עשתה דברים יוצאי דופן. היא קלטה מהגרים מ־103 ארצות, דוברי 82 שפות. היא הפריחה מדבריות וייערה שטחי ישימון. היא פיתחה טכנולוגיות פורצות דרך בתחומי החקלאות והרפואה, ויצרה כלכלת היי־טק מן המתקדמות בעולם. היא העמידה סופרים ומשוררים ואומנים פלסטיים דגולים, תזמורות סימפוניות מעולות, אוניברסיטאות מובילות ומכוני מחקר ידועים לתהילה. היא החייתה את עולם הישיבות שחרב בשואה, בהיקף שלא היה כמוהו. בכל מקום בעולם שיש בו אסון הומניטרי, ישראל היא הראשונה שחשה להושיט עזרה והיעילה מכולן – אם רק לא אוסרים עליה לעשות זאת. היא משתפת את הטכנולוגיות שלה עם מדינות מתפתחות. למרות הלחצים הביטחוניים והאחרים שהיו מנת חלקה היא קיימה כל שנותיה דמוקרטיה, עיתונות חופשית ומערכת משפט עצמאית – יש אומרים עצמאית מדי. לו היו אבי־סבי, או, אם תרצו, ג'ורג' אליוט, שומעים על הישגיה, הם היו מתקשים להאמין. האמת היא שגם אני מתקשה להאמין כשאני קורא על ההיסטוריה היהודית ומבין איך נראו החיים היהודיים לפני תקומת ישראל ואיך הם נראים כיום. לדידי ישראל היא, יותר מכול, עדות חיה לכוחה של קריאתו של משה "ובחרת בחיים".
לפני כאלפיים ושש מאות שנה, בגלות בבל, חזה הנביא יחזקאל חיזיון המלווה אותנו עד היום. הוא ראה בקעה מלאה עצמות יבשות, תל שלדים. ה' שאל אותו, "בֶּן אָדָם, הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה?" ויחזקאל ענה, "אֲ-דֹנָי ה', אַתָּה יָדָעְתָּ". ואז קרבו העצמות עצם אל עצמו, העלו בשר וקרמו עור, ולבסוף אף באה בהן רוח והמתים קמו לתחייה. ואז אמר ה', "בֶּן אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. הִנֵּה אֹמְרִים, 'יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, נִגְזַרְנוּ לָנוּ'. לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: 'כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה', הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל' " (יחזקאל לז, א–יד).
על מילים אלו מחזון העצמות היבשות חשב נפתלי הרץ אימבר כאשר כתב בשנת 1877 את "התקווה". כנגד המילים "וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ" כתב: "עוד לא אבדה תקוותנו". הוא לא יכול אז לדעת כי כעבור פחות משבעים שנה, באושוויץ ובטרבלינקה, יהיה שליש העם היהודי לבקעת עצמות יבשות, וגרוע מכך. "יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ" הייתה אז תחושה רווחת ומובנת.
אך הינה, רק שלוש שנים אחרי שעמד פנים אל פנים מול מלאך המוות, קם עם ישראל על רגליו בארצו – והעניק את הניצחון לחיים. ממעבה הזמן בקעו אז מילותיו של ה' ליחזקאל בבקעה: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל".
יום יבוא וסיפורו של עם ישראל בעת החדשה ידבר לא רק אל ליבם של יהודים, אלא אל כל מי שמאמין בכוחה של רוח האדם המבקשת את האלוהים, כסמל נצחי לניצחון החיים על המוות והתקווה על הייאוש. מדינת ישראל נטלה ארץ שוממה והפריחה אותה שוב. היא נטלה שפה עתיקה ודובבה אותה שנית. היא נטלה את האמונה העתיקה ביותר במערב והקפיצה עליה נעורים. היא נטלה אומה שבורה והפיחה בה חיים.
לפני יותר ממאה שנה, יהודי צעיר מליטא, אביו של סבי, בנה בית בעמק עכור, ועשהו, עם חבריו המתיישבים, לפתח תקווה. זהו עדיין החלום היהודי. ישראל היא הפתח לתקווה.
הרב הברון יונתן זקס (1948–2020) היה הרב הראשי של בריטניה ומגדולי ההוגים היהודים במאה העשרים. הרב זקס ניאות לכהן כאחד מעורכי אסופת מאמרים זו, אך הלך לעולמו בטרם עת. מאמר זה לקוח מספרו בלשון עתיד: חזון ליהודים וליהדות בתרבות גלובלית (הוצאת מגיד, 2021), בתרגומו של צור ארליך.
אנו מודים לבעלי הזכויות על הסכמתם לכלול פרק זה, ככתבו וכלשונו, בקובץ המאמרים.
[1] בתחילת המאה העשרים הועלו כמה הצעות להפרדת רעיון הממשל־העצמי היהודי מרעיון ארץ ישראל, ובהן תוכנית אוגנדה של הרצל וקריאתו של דובנוב לאוטונומיה יהודית בתחום המושב ברוסיה. אולם הן לא זכו לתמיכה מספקת.
[2] משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמותיהם יב, ד–ה.