המכון למדיניות העם היהודי

כאשר אני בוחרת לענוד את סיכת החטופים על דש בגדי, אינני מצהירה בכך הצהרה פוליטית, אלא משרטטת את גבולות ההזדהות שלי, את החמלה, את השבועה להתגעגע בכל יום ויום עד שובם

רבי נחמן, כאשר כבר נגמרו לו המילים, היה מספר סיפור.

סיפורו 'מעשה באבדת בת מלך' (סיפורי מעשיות, סיפור א) יכול להאיר בעבורנו צורת חשיבה בנושא הנורא העומד לפתחנו: מאה החטופים והחטופות שלנו שאבדו לנו מזה שנה שלמה. כדרכו של רב נחמן לא נמצא כאן הנחיות פעולה בעולם המעשה – וספק אם ליושבים סביב שולחן מקבלי ההחלטות יש במה להיעזר כאן. אך לנו, לציבור – יש ויש ממה לשאוב:

מסע של חיפוש

עָנָה וְאָמַר: בַּדֶּרֶךְ סִפַּרְתִּי מַעֲשֶׂה שֶׁכָּל מִי שֶׁהָיָה שׁוֹמְעָהּ, הָיָה לוֹ הִרְהוּר תְּשׁוּבָה וְזוֹ הִיא:
מַעֲשֶׂה בְּמֶלֶךְ אֶחָד, שֶׁהָיוּ לוֹ שִׁשָּׁה בָּנִים וּבַת אֶחָת וְאוֹתָהּ
הַבַּת הָיְתָה חֲשׁוּבָה בְּעֵינָיו מְאד וְהָיָה מְחַבְּבָהּ בְּיוֹתֵר
בַּלַּיְלָה הָלְכָה לְחַדְרָהּ וּבַבּקֶר לא יָדְעוּ הֵיכָן הִיא וְהָיָה אָבִיהָ מְצַעֵר מְאד וְהָלַךְ לְבַקְּשָׁהּ אָנֶה וָאָנָה עָמַד הַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת, מֵחֲמַת שֶׁרָאָה שֶׁהַמֶּלֶךְ מִצְטַעֵר מְאד וּבִקֵּשׁ, שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ מְשָׁרֵת וְסוּס וּמָעוֹת עַל הוֹצָאוֹת, וְהָלַךְ לְבַקְּשָׁהּ וְהָיָה מְבַקְּשָׁהּ מְאד זְמַן מְרֻבֶּה מְאד עַד שֶׁמְּצָאָהּ.

סיפור המסגרת הוא של בת מלך שנעלמה בלילה אחד מתוך ארמונו של אביה והצער על היעלמותה היה גדול ולא הצליחו למוצאה בכל דרך סבירה שבה ניתן היה לנקוט – ואז יצא אחד משרי המלך למסע של חיפוש אחריה. מסע שנמשך חיים שלמים. סיפור זה של רב נחמן מתקיים בד בבד בשתי רמות של תודעה – הראשונה מתארת קשר אמיתי בין אנשים, המחפשים זה את קרבתו הנפשית של רעהו. והשנייה היא בעולם הפנימי כאשר אדם מחפש את נשמתו שלו, את המשמעות שלו בחייו או את קרבת ה' יתברך.

מה הקשר בינינו?

וְהָלְכוּ לְהָבִיא אוֹתָהּ וְהָיָה שָׁם רַעַשׁ גָּדוֹל וְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה וְהַמְשׁוֹרְרִים הָיוּ מְזַמְּרִים וּמְשׁוֹרְרִים מְאד בַּאֲשֶׁר שֶׁהֵבִיאוּ אֶת הַמַּלְכָּה וְהֶעֱמִידוּ לָהּ כִּסֵּא וְהוֹשִׁיבוּהָ אֶצְלוֹ וְהִיא הָיְתָה הַבַּת מֶלֶךְ הַנַּ"ל וְהוּא רָאָהּ וְהִכִּירָהּ.
אַחַר כָּךְ הֵצִיצָה הַמַּלְכָּה וְרָאֲתָה אֶחָד, שֶׁשּׁוֹכֵב בַּזָּוִית וְהִכִּירָה אוֹתוֹ וְעָמְדָה מִכִּסְאָהּ וְהָלְכָה לְשָׁם וְנָגְעָה בּוֹ וְשָׁאֲלָה אוֹתוֹ: הַאַתָּה מַכִּיר אוֹתִי? וְהֵשִׁיב לָהּ: הֵן, אֲנִי מַכִּיר אוֹתָךְ אַתְּ הִיא הַבַּת מֶלֶךְ שֶׁנֶּאֶבְדָה.

השלב הראשון הוא ההיכרות – האם אתה מכיר אותי? לשון אחר, מה הקשר בינינו? האם אנחנו שני זרים? הרגעים המרגשים ביותר שאותם מביעים כל החטופים ברגע המפגש שלהם עם המחלצים שלכם מכילים בתוכם את השאלה הזאת – האם אתם יודעים מי אנחנו? או שמא שכחתם מאיתנו.
העינוי הנפשי הנורא ביותר למי שנחטף מחיק משפחתו ואוהביו הוא להניח שהעולם המשיך כמנהגו, שהמשפחה לא באמת אוהבת אותנו, שנשתכחנו מלב. והנה מגיעה התקווה הראשונה – "הנה אני כאן", אומר המחלץ: "באתי בשבילך, להציל אותך". הוא מכיר אותה והיא מכירה אותו. יש קשר עם העולם שמחוץ לבית כלאי.

במישור הנפשי הפנימי, עצם הידיעה שאני יכולה להיגאל מגולמת על ידי העובדה שמישהו חושב עלי מחוץ לעולם שהסתגרתי בו או שנפלתי לתוכו. מישהו דופק על חדרי הלב מבחוץ, מכיר בי וביכולת שלי להיות חופשיה וזהו הצעד הראשון.

להיקשר אל הכאב

ומה אחר כך?

וְסִפֵּר לָהּ, שֶׁאָבִיהָ מִצְטַעֵר מְאד וְשֶׁהוּא מְבַקְּשָׁהּ כַּמָּה שָׁנִים וְשָׁאַל אוֹתָהּ: אֵיךְ אֲנִי יָכוֹל לְהוֹצִיא אוֹתָךְ? וְאָמְרָה לוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְךָ לְהוֹצִיא אוֹתִי כִּי אִם, כְּשֶׁתִּהְיֶה בּוֹחֵר לְךָ מָקוֹם וְתִהְיֶה יוֹשֵׁב שָׁם שָׁנָה אַחַת וְכָל הַשָּׁנָה תִּתְגַּעְגַּע אַחֲרַי לְהוֹצִיא אוֹתִי וּבְכָל זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לְךָ פְּנַאי תִּהְיֶה רַק מִתְגַּעְגֵּעַ וּמְבַקֵּשׁ ומְצַפֶּה לְהוֹצִיא אוֹתִי

"איך אוציא אותך?" שואל אותה גואלה, "אתה צריך ללמוד להתגעגע אלי", היא עונה לו.
לא בחיל ולא בכוח, אלא בכוונה קבועה ועקבית, בהתכווננות בלתי פוסקת – כך תהיה מוציא אותי, המחשבה שלך תוליד את המעשה הנכון. אבל אנא, אל תסיח את דעתך, אף לא לרגע, טעויות קורות ברגע האחרון – לא לאבד ריכוז ולא לאבד תקווה – אל תעזוב ידיים – ככה תוציא אותי.
וכמובן, הוא לא עומד באתגר ופעם אחר פעם נכשל ברגע האחרון.

לקרוא את הדמעות

ואז, היא משאירה לו מסר:

…הַבַּת מֶלֶךְ עָמְדָה שָׁם אֶצְלוֹ, וְיָרְדָה וְיָשְׁבָה אֶצְלוֹ וְהִכִּירָה אוֹתוֹ וְהָיְתָה מְנַעֶרֶת אוֹתוֹ {משנתו}, וְלא נִנְעַר. וְהִתְחִילָה לִקְבּוֹל עָלָיו אֲשֶׁר כַּמָּה וְכַמָּה יְגִיעוֹת וְטִרְחוֹת גְּדוֹלוֹת מְאד שֶׁהָיוּ לוֹ זֶה כַּמָּה וְכַמָּה שָׁנִים כְּדֵי לְהוֹצִיא אוֹתִי וּבִשְׁבִיל אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁהָיָה יָכוֹל לְהוֹצִיאֵנִי וְאִבְּדוֹ וְהָיְתָה בּוֹכָה מְאד עַל זֶה, כִּי יֵשׁ רַחֲמָנוּת גָדוֹל עָלָיו וְעָלַי שֶׁכָּל כָּךְ זְמַן שֶׁאֲנִי כָּאן, וְאֵינִי יָכוֹלה לָצֵאת אַחַר כָּךְ לָקְחָה מִטְפַּחַת מֵעַל ראשָׁהּ וְכָתְבָה עָלָיו בַּדְּמָעוֹת שֶׁלָּהּ וְהִנִּיחָה אֶצְלוֹ וְעָמְדָה וְיָשְׁבָה בְּמֶרְכַּבְתָּהּ, וְנָסְעָה מִשָּׁם.
אַחַר כָּךְ הֵקִיץ וְשָׁאַל אֶת הַמְשָׁרֵת: הֵיכָן אֲנִי בָּעוֹלָם? וְסִפֵּר לוֹ כָּל הַמַּעֲשֶׂה בְּתוֹךְ כָּךְ הֵצִיץ וְרָאָה, שֶׁהַמִטְפַּחַת מֻנַּחַת אֶצְלוֹ וְשָׁאַל: מֵאַיִן זֶה? וְהֵשִׁיב לוֹ, שֶׁהִיא כָּתְבָה עָלָיו בְּהַדְּמָעוֹת. וּלְקָחָהּ וְהֵרִים אוֹתָהּ כְּנֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ וְהִתְחִיל לִרְאוֹת הָאוֹתִיּוֹת וְקָרָא מַה שֶּׁכָּתוּב שָׁם כָּל קָבְלָתָהּ וְצַעֲקָתָהּ.

השלב הראשון במסע הנפש הוא ללמוד שפה רכה של פנימיות עמוקה, ללמוד להתגעגע לאחרים ולא להיות מרוכז בעצמך. להניח לשאיפות וליצרים ולטרדות העולם ולהתמקד בבת המלך האבודה. אבל השלב הבא רמוז במטאפורה של מכתב הכתוב בדמעותיה.

השלב הבא הוא להיקשר אל הכאב. לדעת לשמוע את הכאב האנושי גם מעבר למרחק הרב החוצץ בינינו. לקרוא את הדמעות מול האור אפשר רק מתוך חמלה, מתוך רגישות ומתוך הזדהות. שם נמצאת היכולת להוציא את הזולת מהשבי ואת עצמך מבור האגו. שם נמצאת הרגישות הנדרשת כדי לצאת למסעות הצמיחה של האישיות, של המנהיגות ושל הציבור. וגם אז זה לא קורה מייד.

אבל אז כבר נמצאים בדרך הנכונה. רב נחמן מוסיף ומגולל את תלאותיו של הגיבור שלנו עד לשורת הסיום המופלאה:

וְאֵיךְ שֶׁהוֹצִיאָה לא סִפֵּר וּבַסּוֹף הוֹצִיאָהּ.

כאשר אני בוחרת לענוד את סיכת החטופים על דש בגדי, אינני מצהירה בכך הצהרה פוליטית, אלא משרטטת את גבולות ההזדהות שלי, את החמלה, את השבועה להתגעגע בכל יום ויום עד שובם.
ואיך יוציאה לא סיפר לנו. אבל בסוף יוציאה.

אמן, כן יהי רצון.