אם תתבצע עסקה לשחרור חטופים במחיר מופקע, לא ננצח את המלחמה, ובכך נסכן נפשות רבות לאין ערוך ממה שנציל. אין מדובר בהשערה אלא בלמידה מניסיון העבר.
אמרו חכמים שמצווה גדולה לפדות שבויים, והיא קודמת בחשיבותה לכל סוגי הצדקה השונים, מפני שהשבוי סובל מרעב, צמא וחוסר בגדים, ובנוסף לכך חייו מצויים בסכנה (בבא-בתרא, ח ע"ב). לכן אין לחסוך במאמצים כדי להציל שבויים (רמב"ם ושולחן ערוך, יורה דעה, רנב, א).
אולם קבעו חכמים הלכה שאסור לשלם עבור פדיון שבויים מחיר מופקע, כמבואר במשנה (גיטין, פ"ד, מ"ו): "אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהם, מפני תיקון העולם", כדי שלא ליצור תמריץ לשודדים לתפוס עוד ועוד שבויים משלנו, לאחר שידעו שהננו מוכנים לשלם עבורם כל מחיר, וכן נפסק בשולחן ערוך (שם, ד).
אומנם כאשר החוטפים מאיימים לרצוח את השבוי נחלקו הפוסקים, ויש אומרים שהואיל ומדובר בפיקוח נפש קרוב ומוחשי, מותר ומצווה לשלם עבורו כל סכום (ראו פתחי תשובה יורה דעה, רנב, ד). על פי זה יש טוענים שגם את החטופים בשבי החמאס צריך לפדות בכל מחיר, הואיל והם נמצאים בסבל נורא ובסכנת נפשות קרובה ומוחשית.
אולם טענתם מוטעית. כל הדיון ההלכתי הוא על תשלום כספי מופקע לשודדים, אבל לו היה מדובר בתביעות מול כלל הציבור היהודי שבאותו אזור, כגון שיתפנו מארצם או שיפסיקו לעסוק במסחר וחקלאות, הרי שכבר אין מדובר בתביעה של שודדים אלא של אויבים שמכריזים מלחמה נגד כלל הקהילה היהודית. וכפי שהורו חכמים, שאם האויבים באו לשדוד אפילו קש ותבן בלבד מעיירה שעל הגבול, מסכנים חיים כדי לצאת נגדם למלחמה, משום שאם ניכנע להם בדבר קטן, ימשיכו להילחם בנו ויסכנו את נפשם של יהודים רבים (עירובין מה ע"א; שולחן ערוך, אורח חיים שכט, ו).
קל וחומר כאשר מדובר באויב שמטרתו המוצהרת להשמיד את מדינת ישראל, שכל תשלום מופרז עבור חטופים שלנו מתפרש ככניעה שמסכנת את חיי כל היהודים, בסיכון רב מערכתי: א) רבים מהמחבלים המשוחררים יחזרו לרצוח יהודים; ב) ‘עסקה’ כזו תעודד נסיונות נוספים בעתיד לתפוס עוד שבויים עבור מחיר כבד מנשוא; ג) האויב יראה בזה ניצחון, ובעקבות זאת המורל שלו יעלה, והמלחמה תתארך ותגבה קורבנות רבים; ד) בעקבות הוויתורים שבעסקאות הקודמות, האויב כבר אינו מסתפק בשחרור של מספר מחבלים גבוה עבור כל חטוף, אלא תובע הישגים מדיניים וביטחוניים, של הפסקת לחימה ונסיגה וכדומה. ואם הממשלה תיענה לתביעתם, היא תסכן בכך את מדינת ישראל. לכן המאמץ לשחרור החטופים חייב להיות בדרך של הכנעת האויב.
לדעתי, אם תתבצע עסקה לשחרור חטופים במחיר מופקע, לא ננצח את המלחמה, ובכך נסכן נפשות רבות לאין ערוך ממה שנציל. אין מדובר בהשערה אלא בלמידה מניסיון העבר. בתהליך הדרגתי מדינת ישראל נכנעה והסכימה לשחרר חטופים במחיר שהלך ועלה. תחילה היתה עסקת ג’יבריל בשנת תשמ"ה, 1985, שבה שוחררו 1,151 מחבלים תמורת שלושה חיילי צה"ל. המשוחררים הללו הובילו את האינתיפאדה הראשונה שפרצה פחות משלוש שנים לאחר העסקה, והובילה לפחות לפי עשרה הרוגים. בשנת תשס"ד, 2004, התקיימה עסקה עם חזבאללה, שבה שוחרר אלחנן טננבוים ועוד שלוש גופות של חיילים תמורת 450 מחבלים, ביניהם שייח עובייד ומוסטפא דיראני. בעקבות זאת, חזבאללה כמובן ניסה לחטוף עוד חיילים. שנתיים אחר כך הצליח, ובעקבות זאת פרצה מלחמת לבנון השנייה, שבה נהרגו 121 חיילים ו-44 אזרחים. השיא הגיע בעסקה לשחרור גלעד שליט, בתשע"ב, אוקטובר 2011, תמורת 1,027 מחבלים. מחבלים אלו הובילו כמה מערכות טרור נגד ישראל, ובתוך כך הקימו מפלצת טרור שלא היה כדוגמתה, והובילו למלחמה האחרונה, בה נהרגו עד כה יותר מאלף וחמש מאות אזרחים וחיילים.
לבי עם המשפחות, שדעתן נטרפת עליהן מרוב ייסורים. וגם ברמה הלאומית מצבנו טרגי: המחלוקת בין הימין לשמאל עמוקה, ונוגעת לשאלות של חיים ומוסר. מתלווה לכך חוסר אמון בממשלה הנבחרת מצד רוב תומכי השמאל ומקצת תומכי הימין, כמו חוסר אמון בהנהגה הביטחונית של רבים מתומכי הימין ומקצת תומכי השמאל. במציאות כזו, יחד עם ניהול הוויכוח הנוקב צריך לשקוד על הדברים המאחדים, ולהתעצם עד כמה שאפשר בחיזוק הזהות היהודית והערכים המשותפים, ובכלל זה גם כבוד, רגישות והבנה ליריבים פוליטיים.
הרב אליעזר מלמד הוא רב היישוב הר ברכה, ראש ישיבת הר ברכה ומחבר סדרת הספרים 'פניני הלכה'.