החברה הישראלית התברכה במורשת ייחודית שאין דומה לה, מורשת התנ"ך והתרבות היהודית, מורשת דתית בוודאי אך גם מורשת תרבותית, מוסרית וגאוגרפית, שקדמה באלפי שנים למורשת הליברלית, אשר כבודה במקומה מונח. אנו נחטא לעצמנו, לזהותנו, לאבותינו ולדורות הבאים אם לא נאמץ מורשת זו אל חיקנו ונהפוך אותה לבסיס ויסוד בזהותנו הישראלית.
כאדם חרדי, מאמין ושומר מצוות שכפוף להלכה היהודית, לחכמי ישראל ולפסיקותיהם, עֶמדתי באשר למבחני הכניסה ללאום היהודי ברורה: ההלכה היא המכריעה מי רשאי להיכנס בשערי הלאום. אין די בתחושת השתייכות, אפילו חזקה, שאינה מתלווה למעשים שנקבעו בהלכה כמספיקים ונתקבלו בידי חכמי ישראל. עם זאת, אין בכך כדי ליתן תשובה לשאלה בדבר מיהות המדינה היהודית. לשאלה זו אין תשובה הלכתית יחידה, וגם בקרב ציבור שומרי המצוות בכלל והחברה החרדית בפרט יישמעו דעות רבות כתשובות לה.
לדעתי, הדרך הראויה לה לחברה הישראלית ללכת בה כדי לגבש מדינה יהודית ראויה לשמה, שהחברה בה בעלת הון חברתי גבוה ומידת הסכמיות גבוהה, היא דרך החתירה למכנה המשותף היהודי שמבקש במקורותינו פעם אחר פעם לתמוך בדל ואביון ולעזור ליתום, לאלמנה ולגר, לעיוור ולחלש.
הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. (ישעיהו נח, ז)
וּבָא הַלֵּוִי […] וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה. (דברים יד, כט)
ב"תרגום" לימינו מפתה לקרוא את הדברים בפריזמה פוליטית ולהציב כותרת "חברתי", "סוציאל־דמוקרטי" או "שמאל כלכלי" מעל הדברים. ואולם יהיה בכך כדי לעשות להם עוול ולהרחיק את החברה הישראלית מגיבוש חזון וזהות משותפים. טקסטים אלו נכתבו אלפי שנים לפני שהתוויות הללו גובשו. אלא שלא בכך העיקר אלא בהבחנה שיש לעשות בין זהות משותפת, אותו מכנה משותף ומוסכם, לבין סוגיה בזירה הפוליטית. אימוץ הציוויים כהווייתם וקבלתם כאתוס וכבסיס לזהות המשותפת לא ימחקו את חילוקי הדעות הפוליטיים ולא ייתרו את התהליכים הדמוקרטיים. הם גם לא יהפכו את החברה לסוציאליסטית או שמאלנית כשם שהם לא יהפכו אותה לדתית יותר או פחות. חילוקי הדעות הפוליטיים העזים ייוותרו בעתיד הנראה לעין. אבל אם תשכיל החברה הישראלית ליצור את אותו מכנה משותף יהודי בסיסי, היא תדע שהיא נשענת על ארבע רגליים יציבות ותוכל להמשיך ולהתפתח לכיוונים שהציבור יקבע כפי שִׂכלו ותבונתו בכל דור ודור.
הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ. (מיכה ו, ח)
תפיסת העולם הליברלית שימשה במשך שנים, ועודנה משמשת במידה כזו או אחרת, בסיס מוסכם למרבית מדינות העולם המערבי – המדינות הדמוקרטיות הליברליות. בין המדינות הבדלים רבים בסוגיות חברתיות וכלכליות ובסוגיות של מדיניות חוץ ושל ביטחון, אך האתוס הליברלי מוסכם על שני הצדדים למתרס הפוליטי ועל כמעט כל אזרחי המדינות.
החברה הישראלית התברכה במורשת ייחודית שאין דומה לה, מורשת התנ"ך והתרבות היהודית, מורשת דתית בוודאי אך גם מורשת תרבותית, מוסרית וגאוגרפית, שקדמה באלפי שנים למורשת הליברלית, אשר כבודה במקומה מונח. אנו נחטא לעצמנו, לזהותנו, לאבותינו ולדורות הבאים אם לא נאמץ מורשת זו אל חיקנו ונהפוך אותה לבסיס ויסוד בזהותנו הישראלית. יהיה בכך כדי לחזק את האתוס המשותף של מדינה יהודית בקרב קבוצות שונות בחברה שחלוקות על המידה ועל האופי של ה"יהדות" בפרהסיה הציבורית, נקודת האיזון הראויה בין השוויון לחירות בכלכלה ובחיי הפרט וכן הלאה. ערכים של עזרה, צדקה וצדק (בלי להכריע במתח שבין מונחים אלו), מאבק עיקש לצמצום פערים חברתיים באמצעות סיוע לחלשים ולזקוקים ביותר והרמתם הם ערכי יסוד יהודיים שישמשו לבניית מדינה וחברה יהודית.
ערכים אלו, המהווים נדבך משמעותי במסורת היהודית, מבוטאים על פי רוב כמצוות במערכת הנורמטיבית של ההלכה, שמורכבת מחובות ואיסורים, אך אין הם מצוות אמוניות אלא מה שמכונה "מצוות נימוסיות" או "מצוות שכליות". ככאלו, גם אזרחי ישראל אשר עדיין אינם מחזיקים, לצערי, בתפיסה אמונית או יהודית לא ייאלצו להתאמץ כדי לאמצם. לפיכך אין סיבה לצפות להתנגדות עזה מצד מי שחלוקים עליי בכל הקשור לקשר המדויק בין דת למדינה, או לעצם קיומו, ואינם רואים עצמם כפופים להלכה. אכן, הזכות לתנאי מחיה מינימליים, הזכות שלא לגווע ברעב, הזכות למלבוש ולדיור, הזכות להזדמנות שווה להצליח והזכות ליחס שוויוני במערכת המשפט ולפני החוק והרשות – כל אלו מקורם בפסוקים המעטים שהבאתי, ובמקורות יהודיים רבים נוספים, עוד קודם שאימצו אותם התפיסה הליברלית ותפיסות מאוחרות יותר (הסוציאליסטים, הרוויזיוניסטים או אחרים). במילים אחרות, מדובר בערכים יהודיים שדבקות בהם והצבתם כתכלית וכאתוס אינם חלק ממאבק אוניברסלי בעד אידאולוגיה זרה וחדשה אלא חלק מן המאבק למען הזהות היהודית וחלק מזהותנו הפנימית. לא מקרה הוא שבחוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו, שנחקק למען מיסוד ערכיה הבסיסיים של המדינה בטקסט על־חוקי, הוזכר כי ערכים אלו הם "של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". תהיה זו טעות לייחס את הערכים המוגנים בחוק היסוד הנוגעים לכבוד ולחירות רק, או בעיקר, לצד הדמוקרטי במשוואה. בסיסם המרכזי והמחייב, שיכול לשמש החזון המשותף לחברה הישראלית, הוא בצידה היהודי של המדינה, מדינת היהודים.
מקורות אלו ואחרים מציבים את החובה היהודית המוסרית שלנו כמצווה ראשונה במעלה ומאפשרים בכך לחברה הישראלית, כחברה שמבקשת להגדיר את עצמה חברה יהודית, גם אם חלקה אינו שומר היום את כל תרי"ג המצוות, לאמץ תפיסה מוסרית מגובשת, מבוססת ועקבית בלי לוותר בנקודות המחלוקת, בלי ליצור האחדה מלאכותית או לאמץ באופן מלא את הגישה הדתית במחלוקות הגדולות שעומדות, ותעמודנה, על סדר היום.
חשוב לי לציין לצד דברים אלו גם את נקודת המוצא שאני מגיע ממנה, וראוי שהדברים יהיו פרושׂים לפני הקורא. בהחלט איני מסתפק בערכים שהזכרתי כאן. באופן אישי אתפלל ואפעל שהמדינה תלבש לבוש יהודי בכל מעשיה. גם לשם עיקרון זה אני פועל היום ברשות המחוקקת. רבים בציבור אינם שותפים לתקווה זו, והשיח סביב נושא זה מוביל למחלוקות פוליטיות רבות. מחלוקות פוליטיות וערכיות הן מחויבות המציאות, והן גם רצויות בדמוקרטיה. עם זאת, ראוי שהיחס למחלוקות פוליטיות יישאר "רע הכרחי", ואפילו רע הכרחי שיתרונות מסוימים בצידו. נראה שהתאהבנו בוויכוח ובמחלוקת ואנחנו מעדיפים לזנוח את הטוב המשותף ואת המכנה המשותף בנושאים אחרים שיכולים לקשור אותנו זה לזה כשהמחלוקת רבּה.
לאחרונה פורסמה חליפת מכתבים בין איש הרוח, חוקר הספרות והשירה, ברוך קורצווייל לראש ממשלתה הראשון של מדינת ישראל דוד בן־גוריון. המכתבים הוחלפו בתחילת שנות השישים של המאה העשרים ונסבו על הלאומיות היהודית ומקומה של הדת בה. ניכר שהכותבים יצאו מנקודות הנחה שונות לגמרי. אף על פי כן אני מבקש להאיר את סוף מענהו של קורצווייל לפנייתו של בן־גוריון, שכללה שאלות אחדות. קורצווייל משיב לשאלות לפי תפיסתו וכותב לבסוף: "רבה תקוותי כי בחיפוש משותף אחרי הדרך, אפשר שנצליח למוצאה, ואולי תפקידנו העיקרי כמחנכים וכאנשים שענייני רוח קרובים ללבם – להיות תמיד ההולכים בדרך ולדעת שלא הגענו למחוז חפצנו". תקוותי היא שבפרויקט זה של המכון למדיניות העם היהודי נתקדם כולנו כמה צעדים למען החברה הישראלית ולמען מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי.
משה ארבל הוא חבר כנסת מטעם מפלגת ש"ס, עורך דין ודוקטורנט בבית ספר הארי רדזינר למשפטים באוניברסיטת רייכמן.