עוצמת הוויכוח מראה כי ההכרעה שעל הפרק היא הרבה יותר מסוגיית ‘שחרור חטופים’. היא נסובה על שאלות של זהות, מנהיגות ומהי ‘מדינה יהודית’?
השבתם של החטופים – התחבטות לאור מושג הערכים
פני החטופים, הזעם על שהיה, הרצון להשיב את החיים לתיקונם, ההקשבה לזעקות וגם לדממה – נמצאים ברקע כתיבתי. מה ראוי לעשות? ומה ההכרעה הנכונה אל מול תביעת העסקה בכל מחיר?
הדמעות, החרדה, הלב השבור, התקווה והתפילה חייבים להיות חלק מהשקלול של הכרעותינו. בלעדיהם נאבד את נשמתנו.
אך אנסה, להלן, להכניסם לשיח יותר מסודר, שיש בו ניסיון לפרוש לאור השמש את מה שנראה כים סוער. דבריי אינם פוליטיים-ביטחוניים; רבים אחרים עושים זאת. דיוני גם אינו הלכתי, אף על פי שהדיון להלן נושק, נתרם ותורם לדיון ההלכתי. אם היה זה דיון הלכתי, תורף הדיון היה נוגע בשני שורשים הלכתיים נפוצים: חשיבות מצוות פדיון שבויים כ-"מצוה גדולה", כלשון הרמב"ם, שהשבוי "עומד בסכנת נפשות" והמתעלם "עובר על לא תאמץ את לבבך[…] ועל לא תעמוד על דם רעך", ומבטל מצות "ואהבת לרעך כמוך" (הלכות מתנות עניים, ח, י). "אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן, מפני תיקון העולם – שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם" (שם, ח, יב; משנה גיטין ד, ו). וברקע הכול זעקות השבר המצויים ברחובה של עיר, התובעים: "עכשיו!" מכאן, וההימנעות האקטיבית מאותו "עכשיו!" המוצע כ-’עיסקה’ מכאן.
דיון על ערכים ועל מחלוקת
דיוני מבקש להבהיר את המחלוקת המצויה בהקשר לפילוסופיה של הערכים. אשאל: מה טיבם של ערכים? ומה דרכי שיקול הדעת שיש לכונן בסוגיות ערכיות? אתחיל בכמה הגדרות: מהו ‘ערך’ ברמה הבסיסית? – ניקולס רשר טען שערכים הם מושגים או אידאות המספקים צידוקים לבחירת דרכי הערכה ופעולה. ערכים גם עומדים מאחורי ההימנעות ממה שאינו ראוי.
מהי "מחלוקת לשם שמים"? – זו מחלוקת פורייה "שסופה להתקיים", והיא – כך לימדני אבי ז"ל – מחלוקת שבני הפלגותא מסכימים על ‘הערכים המוחלטים’ ויש להם בסיס ערכי עמוק משותף. ומהי מחלוקת שאינה ‘לשם שמיים’? זו, לדוגמא, מחלוקת בין ניצים, שהאחד מקדש את החיים (כערך מוחלט) והאחר מקדש את המוות (כערך מוחלט) – ומחלוקת זו תוכרע באופנים אחרים בבחינת ‘להיות או לחדול’. נמצא אפוא שחברה בת־קיימא היא זו שיש בה שיתוף ב-’ערכים המוחלטים’.
ערכים מוחלטים וערכים מכווני מטרה
מהו ‘ערך מוחלט’? – זהו ערך שנתפס בעיני מי שאוחז בו לא כעניין או עמדה אישית (או 'ערכים אישיים' שקשורים 'לטעם ולריח' של הדובר), אלא כתיאור הבנת ‘העולם’ המוסרי החובק כול. המדבר בשם ‘ערך מוחלט’ מבקש לטעון משהו על ‘כלל בני האדם’. אחיזה בערך כזה מחייבת מעשה, שמקדם ‘טוב’ ודוחה את ‘הרע’. הערכים הללו נתפסים כקודמים לעמדות אישיות של האדם.
אני מניח שסביב סוגיית שחרור החטופים יש הסכמה על חלק מ’הערכים המוחלטים’: ערך חיי אדם; כל בני אדם נבראו ב’צלם’; שפיכות דמים היא "ייהרג ובל יעבור" (והדהודם ברמב"ם לעיל).
עכשיו נניח שיש ‘בניין של ערכים’: משכנם של ‘הערכים המוחלטים’ בקומה הראשונה. על קומה זו החברה לא חולקת. בקומה זו יש ערכים מגוונים וכולם מסכימים עליהם: קדושת חיי אדם – כל אדם; כ’המשך קיום עם ישראל ומורשתו’; ערך ‘השלום’; ערך ידיעת האמת; חיוניותה של ‘אחווה’ או הזיקה האמפתית לכאבו של הזולת ועוד; ערכים, ששותפים בהם רוב מוחלט של קוראי החוברת.
אולם ערכים אלה אינם משהו שניתן לתרגם לפעולה מיידית במציאות. תמיד יש מורכבות בהעברתם להקשר ספציפי. הקומה השנייה של בניין הערכים הוא מרחב בו עוסקים במתח בין ערכים שונים אל מול המציאות המורכבת. אחזור לכך להלן, אולם לפני כן, עוד הבחנה:
מה בין ‘ערכים מוחלטים’ לבין ‘ערכים מוכווני מטרה’? – ‘ערכים מוכווני מטרה’ משרתים ‘ערך מוחלט’ ומאפשרים את התממשותו. לדוגמא: ערך ‘חיוב חינוך לכול’ מבוסס על ‘ערך מוחלט’ המחייב ‘רכישת חכמה ומידות טובות’. כך גם ‘מצוות פדיון שבויים’ היא ‘ערך מכוון מטרה’ ועומדים מאחוריו ‘ערכים מוחלטים’ של ‘ערך חיי אדם’ או ‘קדושת החיים’.
לא רק שהוא ‘ערך מכוון מטרה’ (‘מסדר שני’), הוא גם עלול להיות במתח עם ערכים מוחלטים שונים ומול הקשרי מציאות מורכבים: מחד, הוא משרת את ‘קדושת חיי אדם’, ומאידך הוא עלול להימצא במתח עם ‘קדושת חיי אדם’ כי הפדיון יגרור בוודאות רציחתם של אחרים, שטרם מוכרים לנו. ערך ‘פדיון שבויים’ עשוי לקדם חיי פרט ידוע, אך באותה סיטואציה הוא עלול לסכן את החברה כולה. ‘פדיון שבויים’ מאפשר אחווה עם קבוצה הזועקת לשחרור – ‘כאן ועכשיו!’ הטוענת שללא עסקה תעורער האחווה הכלל חברתית; אך הוא גם עלול ליצור ניכור וחרדה בקרב פלח אוכלוסייה שחש איום על חייו באופן ישיר מההשלכות של עסקה זו, וגם טענתו מערערת את האחווה החברתית.
לטענתי, איש אינו מתווכח על ‘קדושת חיי אדם’. הדיון הסוער נסוב על גילום ערכים אלו במצוות ‘פדיון שבויים’ בהקשר מובחן. הדיון אפוא אינו מתנהל ב-’קומה הראשונה’ של ‘הערכים המוחלטים’, אלא ב-’קומה השנייה’ שבה ‘תרבות המחלוקת’ היא הנורמה.
לסיכום דבריי:
א. יש מי שרואים בערך של ‘פדיון שבויים’ ‘ערך מוחלט’. לדידם, המתנגדים ל-’פדיון שבויים’ כאן ועכשיו ‘כופרים בעיקר’. אולם להבנתי לא זה המצב. יש כאן ויכוח על ‘ערך מכוון מטרה’ וככזה המחלוקת היא ‘לשם שמיים’ ומשקפת מתח אמיתי.
ב. אפשר גם שהוויכוח על ‘פדיון שבויים’ מתקיים במרחב ערכי שלא כולם מסכימים על סל הערכים המוחלטים. כל המתווכחים שותפים לערך המוחלט של ‘קדושת חיי אדם’, אך לא ברור, שכולם שותפים ל-’ערכים מוחלטים’ אחרים שהם חלק ביצירת המתח מול המציאות (סוגיית ‘כלל’ מול ‘פרט’ ועוד).
ג. כתבתי בתחילת דבריי שאני מנסה להקשיב לזעקות וגם לדממה. להקשיב גם למה שלא נאמר במפורש בזעקה לשחרור ועסקה עכשיו, מכאן; להקשיב למה שלא נאמר במפורש מצד מתנגדי העסקה, מכאן. כאשר אתה מקשיב לתדרים הללו אתה מבין עד כמה כל הכרעה היא הרבה יותר מסוגיית ‘שחרור חטופים’; אולי ליבת המחלוקת שברחובה של עיר ובמדיה היא על דבר מה אחר לגמרי – רווי נושאים רבים אחרים שכלל לא נדונו כאן – כגון: מי ראוי לשלוט? מהי מנהיגות? מהי ‘מדינה יהודית’? וכל מה שקשור ב-’התנגשות זהויות’.
אז מה צריכים לעשות?
דבריי לא באו לתת תשובות נחרצות כי לא ניתן להכריע בשאלות הרות גורל אלה ללא כול הנתונים המהימנים שמצויים בידי מי שתפקידם ואחריותם לנהל את המדינה כולה. זה לא אומר שאם יש להם את הנתונים הכרעתם נכונה. אבל לי – וכנראה שגם לרוב מוחלט של הקוראים – בוודאות אין את כל הנתונים. על כן, אני מצוי בעיקר – כמו רבים אחרים שאינם מדברים בחודשים האחרונים – בהקשבה מבועתת אל מול המציאות הישראלית הקורעת את עצמה, שבה כל מי שמנסה להוסיף את דעתו למהומה רק מפיח עוד רוח באש המאכלת.
לא באתי כאן לתת תשובה נחרצת אבל אני מתפלל בכל לבי לשני דברים:
א. שהחטופים ישוחררו מיד צר וישובו במהרה לביתם בבריאות הגוף והנפש – עם שאר חיילי וחיילות ישראל המוסרים נפשם למעננו ולמען שחרור החטופים. ותפילה לחיזוק לרוחם ונפשם של כל המשפחות וקרובי החטופים, שליבם מתמוטט מכובד הטלטלה הבלתי אנושית שנקלענו אליה. אנא ה’ הושיעה נא.
ב. אני מתפלל בזעקה, שכלל הציבור הישראל יקיים ויכוח בינו לבין עצמו בהבנה שעם ישראל כולו נחטף בידי זדים, ש-’הערך המוחלט’ שלהם הוא ‘מוות’; נחטפנו למחוזות של מחלוקת שתפקידה והדינמיות שלה אחת: פירוק. מחלוקת, שעלולה להסתיים בחורבן המדינה כולה. ואאמץ את לשון הרמב"ם שפתחתי בו: "מצוה גדולה", לשחרר אותנו ממצב זה; כי אנו "עומדים בסכנת נפשות" והמתעלם "עובר על לא תאמץ את לבבך[…] ועל לא תעמוד על דם רעך", ומבטל מצוות "ואהבת לרעך כמוך".
פרופ' אבינועם רוזנק מלמד במרכז מלטון לחינוך יהודי בבית הספר לחינוך ע"ש סימור פוקס החוג למחשבת ישראל, האוניברסיטה העברית בירושלים ובקתדרה לחינוך יהודי ע"ש מנדל, האוניברסיטה העברית בירושלים