נוכל לנצח רק בכוח החיים ובהעמדת ערך החיים וצלם האדם כמטרה העליונה של הלחימה.
פדיון שבויים – מצווה גדולה לצד אזהרה
כבר יותר משנה עוברים החטופים, משפחותיהם וכל החרדים לשלומם מסכת עינויים בלתי נסבלת.
בתלמוד נאמר:
"פדיון שבויים מצווה רבה היא […]
מנא הא מילתא דאמור רבנן דפדיון שבוים מצוה רבה היא
[מניין דבר זה שאמרו חכמים שמצוה רבה היא]
א"ל דכתיב [אמר לו ככתוב:](ירמיהו טו, ב)
‘והיה כי יאמרו אליך אנה נצא ואמרת אליהם
כה אמר ה’ אשר למוות למוות
ואשר לחרב לחרב
ואשר לרעב לרעב
ואשר לשבי לשבי’
ואמר רבי יוחנן כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו […]
שבי [קשה מכולם] דכולהו איתנהו ביה."
[שבי קשה מכולם שכולם נמצאים בו]
(בבא בתרא, ח, ע"ב, תרגום: ביאור שטיינזלץ)
מכאן, שכבר בימיהם של חז"ל השבי היה קשה ממוות ולכן מצווה גדולה כל כך לפדות שבויים.
הרמב"ם אף הוא מפליג בגודל האיסור ומונה איסורים רבים הכלולים בהתעלמות מזעקת השבוי, ומסכם: "אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים" (רמב"ם, הלכות מתנות עניים, ח, י). השולחן ערוך מזהיר גם הוא להזדרז במצווה, שכן כל רגע השבוי יכול להיפגע ולמות ,"שכל רגע שמאחר בפדיון שבויים היכא דאפשר להקדים הריהו כשופך דמים" (יורה דעה רנב).
מול אזהרות חמורות אלו ישנה אזהרה הפוכה. שמסייגת את מחיר הפדיון בסייגים שונים "משום תיקון עולם", ומגבילה את המחיר שניתן לשלם עבורם, בשל ההשלכות על סיכון אחרים. ההנחה היא שפדייתו של השבוי מעל ערכו יגרור אחריו חטיפות נוספות (גיטין מה, ע"א). עיקרון זה ודאי תקף לענייננו: מול הציווי להצלת נפשו של היחיד עומדים צורכי הכלל ויש לשקול את אלו מול אלו.
שחרור החטופים הוא שורש המלחמה הנוכחית
עם חזרתנו לארצנו הפך מחיר הפדיון בדמים-כסף למחיר הדמים ממש. ומולו עלתה שאלת מחיר פדיון חטופים הנובעת משחרור מחבלים וסכנת שפיכות דמים בעתיד. עם זאת, במלחמה הנוכחית התווספו מרכיבים שלא היו קודם; שכן, במלחמה זו החטופים הם סיבת המלחמה, שורש המלחמה ומטרתה העיקרית. בגללם יצאנו למלחמה. לכן ניצחון לא יכול להיתכן מבלי שנשחרר אותם. וארחיב בנקודה זו.
המלחמה הזו שונה מכל מלחמה שידענו קודם. אין זו מלחמה של צבא כנגד צבא. היא החלה בהתקפת חמאס שחמס וביזה צלם אנוש, אנס, שרף וחטף. החמאס שחרט על דגלו את המוות: ככל שיגבר המוות ויתבזו החיים, הוא לתפיסתו מנצח. כך הוא נלחם וכך מתנהל בתוכו. כך הוא נוהג בילדיו ונשותיו וכך מול יריביו. ולכן זוהי מלחמה על החיים והחופש מול הדיכוי והמוות.
אנחנו מצווים להגן על החיים ולכן עלינו להילחם ולהשמיד אותו. נוכל לנצח רק בכוח החיים ובהעמדת ערך החיים וצלם האדם כמטרה העליונה של הלחימה. אנחנו, שערך החיים הוא המקודש לנו ביותר, שמוכנים למות על מנת להציל חיים – זהו כוחנו וכך אנחנו מנצחים.
תמונות החטופים הניבטות אלינו מבתים ומרחובות מסמלות את הערך הזה. הן מסמלות את הברית שכרתנו בינינו ואת השבועה, כי לא נשוב הביתה בלעדיכם. אתם שורש קיומנו.
לדבוק בערך החיים
המציאות מורכבת כמובן, וישנם שיקולים נוספים שצריך לשקול שגם בהם הצלת נפשות, אבל התודעה צריכה להיות צלולה וברורה. המלחמה הזאת מעמידה אותנו במבחן עמוק על ערכי קיומנו: האם נהיה נאמנים לערכים שמציבה התורה בעת מלחמה ולקוד הערכי של צה"ל ונוכל להציג אותו מול העולם כולו? החברה הישראלית נבחנת כעת במבחן נוקב וקריטי. וכדי לנצח עליה לדבוק בערכיה.
לסיום, רציתי לחדד את דבריו של רבי עקיבא שנשאל על ידי פפוס בן יהודה, מדוע הוא לומד תורה בימים שבהם גזרו הרומים על איסור לימוד תורה, מדוע הוא מסכן את חייו ואינו בורח להציל את נפשו, האם אינו מפחד?
רבי עקיבא עונה במשל:
"למה הדבר דומה? לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום.
אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם.
אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותיי עם אבותיכם?
אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פיקח שבחיות? לא פיקח אתה, אלא טיפש אתה!
ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה".
(ברכות, סא, ע"ב)
כמו הדגים שבמשל, עלינו לדבוק בערכים של קדושת החיים שהם מקום חיותנו ומקור כוחנו. ייתכן שיהיו שם סיכונים, אבל ללא מקור חיותנו לא נהיה מי שאנחנו ולא נצליח להכניע את אויבנו.
אנחנו בנקודת מבחן קריטית כעם הנושא את שם ה’ בעולם. עלינו להבין ששחרור החטופים יש לו משמעות מרחיקת לכת על המשך קיומנו בעם ועל תפקידנו מול אומות העולם. בתקווה שה' יאיר את עינינו, ופדויי ה’ ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם.