האם האמונה ברפובליקה, בשוויון, בחילון – עדיין מספקת הגנה מול מציאות דמוגרפית, אידיאולוגית וביטחונית שמשתנה במהירות לנגד עינינו?
רגע אחרי ה־7 באוקטובר 2023, מספר התקריות האנטישמיות בצרפת קפץ ב־1000%. האם מדובר בהתפרצות רגעית – או בתחילתו של עידן חדש ומסוכן?
במשך 15 חודשים, ערכו ד"ר דב מימון, עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי, ודידייה לונג חקירה עיתונאית נרחבת וייחודית: הם ראיינו 300 איש, שופטים, קציני משטרה, אנשי דת, אינטלקטואלים, ויהודים מן השורה. לראשונה, ניתנה להם גישה למסמכים מודיעיניים מסווגים מהשירותים החשאיים של צרפת.
המסקנות מטרידות – אך מוכחות ומדויקות.
הספר חושף אנטישמיות מבנית – לא עוד גילויים בודדים, אלא תופעה עמוקה שמושרשת במוסדות ובשיח הציבורי. הוא מציג את אסטרטגיית החדירה האיסלאמיסטית כסבלנית, מתמשכת ומתוחכמת, שחותרת תחת יסודות הרפובליקה. ולצידן – שתיקה פוליטית רועמת. לא מתוך חוסר ידיעה, אלא מתוך בחירה: להימנע, לא לגעת, לא להודות.
לצד הממד האידיאולוגי, הספר מביא ניתוח דמוגרפי מקיף וראשון מסוגו. הנתונים חדים: בצרפת יש פי 25 יותר מוסלמים מיהודים, ומתוכם – 28% מחזיקים בעמדות רדיקליות, ומבין הצעירים עד גיל 30 – 55%. עדויות מצמררות במיוחד מגיעות מקציני משטרה צרפתים, שמודים בגלוי: איננו מסוגלים עוד להגן על היהודים. והתופעה אינה ייחודית לצרפת – היא משקפת מגמה מערב־אירופית רחבה: בבלגיה, גרמניה, בריטניה והולנד – מופיעים אותם דפוסים, אותם כשלים ואותה שתיקה.
הספר מבקש להפריד בין תקווה עיוורת לבין ראייה מפוכחת. הוא אינו מציע תשובות קלות – אך הוא דורש שנשאל את השאלות הקשות: האם יהודי צרפת יכולים להמשיך לחיות כאילו לא קרה דבר? האם האמונה ברפובליקה, בשוויון, בחילון – עדיין מספקת הגנה מול מציאות דמוגרפית, אידיאולוגית וביטחונית שמשתנה במהירות לנגד עינינו? האם ייתכן שקהילה עתיקה, שורשית, תוססת – צועדת אל סופה, בשקט, כמעט מתוך הרגל האם לעזוב? להיאבק? לקוות?
כך או כך – הגיע הזמן לפקוח עיניים.
