על המנהיגות מוטלת אחריות כבדה, לעשות מה שאפשר להשבת כל החטופים בהקדם, גם אם הדבר מחייב מחיר מסוים.
השיקולים לפדות שבויים תמורת שחרור מחבלים, ותנאים מסוכנים אחרים, צריכים להביא בחשבון מרכיבים רבים: הסיכון שבו נמצאים השבויים, האחריות המוטלת על הציבור לפדות את מי שנשלח מטעמו, המורל של החיילים ושל הציבור, ולעומת זאת, גובה המחיר הנדרש לשם הפדיון, החשש מעידוד חטיפות נוספות, רמת הסיכון לכלל הציבור כתוצאה מהסכם הפדיון, ועוד.
על המנהיגות מוטלת אחריות כבדה, מצד אחד לעשות כל מה שאפשר להשבת כל החטופים בהקדם, גם אם הדבר מחייב מחיר מסוים. מאידך, היא אינה יכולה לסכן לשם כך את כלל הציבור. עלינו להתפלל שה' ינחה את מקבלי ההחלטות בעצה טובה מלפניו.
כל זאת נכון רק כאשר מדובר בשבויים חיים, אך אם מדובר בחללים הדין שונה. אין כאן מצות פדיון שבויים אשר כל חשיבותה, כפי שהיא מתפרשת ברמב"ם, חלה רק על שבויים חיים.
אומנם חלל של צה"ל הוא קדוש שנפל על קידוש השם, ויש לעשות כל מאמץ להביאו לקבר ישראל – הן משום כבודו, הן משום כבוד משפחתו, שיהיה להם קבר לבכות עליו, והן משום כבוד ישראל שלא יחולל בגויים. מכל מקום אין לדמותו לשבוי חי, שהמצווה לפדותו היא בכל מחיר.
מכאן מודעא רבה לאורייתא: איני יודע על סמך מה התירו לסכן חיילים לצורך הבאת חבריהם לקבורה, או לחלל שבת עבורם. וכן יש לתמוה על דוברים חשובים, שהצהירו שצה"ל התחייב להחזיר חייל למשפחתו בין חי ובין מת. ההשוואה של המת לחי אינה נכונה. בוודאי שלכתחילה צריך לעשות הכול כדי להביא את המת לקבר ישראל, ומצינו שמת מצווה דוחה קדושת כהן גדול ונזיר בערב פסח; אולם לא מצינו היתר לסיכון חיי אדם לצורך מת מצווה.
בשיחה שהיתה לי עם הרב הראשי לישראל, הרב שלמה גורן, אחרי מלחמת יום הכיפורים בנושא פינוי חללים בשבת, הוסיף הרב גורן נימוק חדש להיתר פינוי חללים בשבת – מכיוון שהאויבים משתמשים בגופות חללינו כקלפי מיקוח לשחרר תמורתם מחבלים מסוכנים, מצוות פיקוח נפש למנוע זאת מצדיקה חילול שבת. והשבתי לו: הא גופא מנלן? מי התיר לסכן את הציבור ע"י שחרור מחבלים תמורת גופות חללים?
נראה לי שהגזמנו בכבוד המתים, עד שאנו מסכנים עבורם את החיים. זוהי חומרא דאתי לידי קולא, ועל כך מתוודים בוידוי של רבינו ניסים ביום כיפור קטן: "את אשר הקלת החמרתי, ואשר החמרת הקלתי".
אומנם אם היה מדובר בהתרת עגונה, כגון שהועלה הצורך לשחרר מחבלים תמורת החזרת גופתו של חייל, כדי לוודא שהוא אכן מת על מנת להתיר את אשתו מעגינותה, היה אולי מקום לשקול נטילת סיכונים מסוימים. ראו שבות יעקב (ח"א סי' יד) שהשווה התרת עגונה לפיקוח נפש. אם כי כנראה לא התכוון להשוות לגמרי התרת עגונה לדיני נפשות ממש. עי"ש שלא התיר בשבת אלא איסורי שבות. אך אין ספק שהתרת עגונה חמורה יותר מקבורת חלל בקבר ישראל, ונראה שיש מקום לשקול בכובד ראש חשש לסיכון קל לצורך זה.
אם כי לגופו של עניין איני יודע מדוע לא מונעים מראש את חשש העגינות של נשות החיילים ע"י הרשאות מראש, כמנהג מחנות ישראל מקדמת דנא, שכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות היה כותב לאשתו. ואכן במלחמת העולם השנייה הנהיגה הרבנות הראשית חתימה על הרשאה לבי"ד למתן גט לעגונה אחרי זמן מסוים. טופס רשמי כזה הוכן גם לחיילי צה"ל, אולם לא משתמשים בו בטענה שהדבר עלול לגרום לנפילת מורל (ר' תחומין כז). ולא זכיתי להבין מאי שנא טופס זה מטפסים אחרים המזכירים לחייל את החשש לנפילה בקרב, כגון חתימה על טופס העברת המשכורת האחרונה לידי קרוב משפחה מסוים, או למי להודיע… ובעבר נהגו להטביע טביעת אצבעות מכל חייל שהתייצב למילואים, והכול ידעו מה משמעותה של טביעת אצבעות זו. אין לסמוך על הנס שכל העגונות תותרנה, אלא יש להציע לחיילים המעוניינים בכך לחתום על טופס הרשאה כנ"ל.
נתפלל כולנו שפדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם.
המאמר מתוך החוברת 'בעל מלחמות, מצמיח ישועות', בהוצאת מרכז תורה ומדינה, תשפ"ד.
הרב יעקב אריאל הוא רב העיר רמת גן לשעבר וחתן פרס ישראל לספרות תורנית.