מפלגות המרכז חייבות להבהיר מה תשובותיהן לשאלת היסוד של קיומנו: כיצד יובטח האופי היהודי והדמוקרטי של ישראל בלא חלוקת הארץ?
האם נושא המרכז הפוליטי בשורה לישראל? לכאורה, מה שטוב לנאורים במדינות נאורות אמור להיות טוב גם לנו. במדינה המשוסעת לשבטים ועתירת מחלוקות של מהות, דרכו של המרכז קורצת — לקרב, לאזן, לגשר — וכך לצקת דבק של שפיות לחיבור הקרעים במארג החברתי. למרכז הישראלי יש על מה להישען; "דרך האמצע" מלווה מאות שנים את ההגות האנושית, ומוצאת ביטוי בתרבויות רבות. טענת אריסטו, שהמידה הטובה נמצאת תמיד בין שני הקטבים הקיצוניים, קנתה לה תומכים נכבדים: הרמב"ם, חכמי הבודהיזם, וגם באיסלאם קמה אסכולת המרכז, "אל־וסטיה".
שינוי קל בפתגם השנון שניסח ברנרד שו מותיר אותו משכנע לענייננו: "אם בגיל 20 אינך קומוניסט — אין לך לב, אך אם בגיל 30 אינך איש מרכז — אין לך שכל". ואכן, מה בוגר יותר מהתנהלות פרגמטית השואפת לפתור מחלוקות באמצעות פשרה? מי שנפרד מסערת נעוריו האידיאולוגיים לומד להשלים עם הטבע האנושי. הוא מבין, שמתחים, מורכבות וסתירות מושרשים בנו. לכן הפשרה היא ציפור הנפש של ההתארגנות האנושית. הגעה לעמק השווה עדיפה על פנאטיות אידיאולוגית ועל עקשנות משיחית. בלא פשרה יד איש תהיה באחיו, ואת הסדר החברתי תחליף האנרכיה.
המרכז הפוליטי בישראל עמל למצוא את שביל הזהב בין עמדות מתנגחות ובין אינטרסים מתחרים. בין שמרנות לליברליות, בין אחריות חברתית לזכויות הפרט, בין אוניברסליות ללאומיות, בין מדינת הלכה להפרדת דת ומדינה, בין כלכלה חופשית לדאגה לחלש. המזג הנאור שמקרין המרכז קורץ לרבים בישראל. יש בהם מי שהמלחמה דחקה אותם אל הקוטב הימני של הספקטרום האידיאולוגי, ועדיין הם מבקשים מפלט פוליטי במרכז, הנתפש כשקול, אחראי ושפוי יותר מן הקטבים.
אלא שהמציאות הייחודית לנו מסבכת את חיי המרכז; הוא חסר מענה לאתגר הכבד ביותר של ישראל: הסכסוך עם הפלסטינים. הפוליטיקה הצליחה במשך שנים לדחוק את הסוגיה הפלסטינית, אך 7 באוקטובר השיב אותה אל קדמת סדר היום. מה תשובת המרכז לשאלה המטביעה את חותמה על כל תחום בחיינו? המאמץ לחלץ תשובה בהירה נדון לכישלון.
בשאלות הקריטיות הנוגעות לפתרון שתי המדינות ולהיות הפלסטינים תחת כיבוש המרכז ממוקד בחישוב מיקומו, כך שייפול על נקודת האמצע בספקטרום שבין הגופים האידיאולוגיים באמת. בסוגיה הפלסטינית אין למרכז מהות אידיאולוגית משלו, ועמדותיו נולדות מהתייחסות לאידיאולוגיות של אחרים. וכך, התזוזות הרעיוניות של המרכז בסוגיה הפלסטינית נגזרות מהתחזקות או היחלשות הגופים שמימין ומשמאל. העיקר לשמור על האמצע. אף על פי שהקטבים האידיאולוגיים נותנים למרכז את מהותו כמרכז, אנשיו נוהגים לפעמים להדביק להם כינויי גנאי: משיחיים, הזויים, קיצוניים. אך האם אין משהו מן האמונה התפלה בדת־האמצע? האם אין זו הזיה להאמין, שהעמדה הנכונה בסוגיה הפלסטינית מוכרחה להימצא בנקודת האמצע שבין הימין לבין השמאל?
על המרכז להבהיר מה תשובותיו לשאלות היסוד של קיומנו: כיצד יובטח האופי היהודי והדמוקרטי של ישראל בלא חלוקת הארץ? האם ניתן להמשיך את מציאות הכיבוש עד אין קץ? דשדוש תחת סיסמאות מרכז כושלות של ניהול הסכסוך וצמצומו אינו מפחית את העוינות הפלסטינית, אלא מחזק את שוללי קיומה של ישראל ומחליש את מי שנכונים לפשרה. הדחיינות וההירתעות מנקיטת עמדה אינן סוללות דרך להסדר עתידי, אלא קונות זמן להתבססות הכיבוש, להעמקת ההתנחלות, להפיכת חלוקת הארץ לבלתי אפשרית, ולכן גם מובילות לחורבן ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
שמעון פרס התבדח פעם וסיפר, כי באחד מביקוריו בצרפת זימנו לו פגישה עם מנהיג של מפלגת מרכז חדשה. פרס התעניין מה העקרונות האידיאולוגיים של המפלגה. בן שיחו הופתע מן השאלה, הרהר ואז השיב: "האידיאולוגיה שלנו היא לייצג את השינויים במצב". כאשר איש המרכז הישראלי נפרד מסגנון התשובה המתחמקת שהשמיע הצרפתי וחושף בבהירות את בחירתו האידיאולוגית — חלוקת הארץ, או שלמות הארץ — הוא מאבד את זהותו המרכזית ונספג אל אחד הקטבים.
מכאן, שכדי להיות איש מרכז בישראל עליך לנהוג בעמימות אידיאולוגית בעניין החשוב ביותר לעתיד ישראל: הסכסוך עם הפלסטינים. לאחר 7 באוקטובר המחיר הלאומי של עמימות זו כבד מנשוא, ולכן חובה על אנשי המרכז להבהיר בחדות את תפישתם ביחס לשאלת פתרון הסכסוך — גם אם יאבדו את תיוגם כמרכז.