שיח ציבורי אמיתי צריך להציג את שני הצדדים, את הרווחים ואת הסיכונים. שיח כזה, מלבד היותו אמיתי ומבורר יותר, יש בו גם סיכוי לניהול הוויכוח באופן של כבוד הדדי ומניעת קרע בעם
מאז טבח שמיני עצרת ופרוץ מלחמת חרבות ברזל, מלווה את עם ישראל הסוגייה הקשה והכואבת של החטופים. כולנו שותפים כמובן לכאב על חטיפתם ולדאגה לחייהם, ומייחלים לראותם שבים למשפחותיהם במהרה. אולם ישנו ויכוח נוקב בדבר הדרך הנכונה לשחרורם וגובה המחיר הביטחוני והמדיני שראוי ונכון לשלם בעסקה מול אויבינו המחזיקים בהם.
בוויכוח הזה ישנו לא פעם שימוש במקורות תורניים והלכתיים, משני צדי המתרס. כך למשל, מן הצד האחד של הוויכוח מצטטים לא פעם את דברי הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פ"ח, ה"י): "…ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה עובר על ‘לא תאמץ את לבבך’ ו’לא תקפוץ את ידך’ ועל ‘לא תעמוד על דם רעך’ ועל ‘לא ירדנו בפרך לעיניך’… ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים", וכן את דברי השולחן ערוך (יורה דעה סי’ רנ"ב, ס"ג): "כל רגע שמאחר לפדות השבויים, היכא דאפשר (- במקום שאפשר) להקדים, הוי כאילו שופך דמים". מן הצד השני, לעומת זאת, רבים מביאים את דברי המשנה (גיטין פ"ד, מ"ו: "אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן"), כראיה לכך שאסור לקיים עסקה ‘בכל מחיר’.
משנה זו קובעת שלעומת סבלו וייסוריו של השבוי שעומד לפנינו, יש להעמיד את הסיכון לשלומם ולחייהם של חטופים עתידיים, שעלולים חלילה להיחטף אם ניכנע לעסקה מוגזמת ומופקרת.
אולם פעמים רבות שני הצדדים טועים באותה טעות עצמה, והיא השימוש הסלקטיבי במקורות. קל לראות זאת לגבי העמדה הראשונה, המצטטת את דברי הפוסקים על חשיבותה של מצוות פדיון שבויים והאיסור להתעכב במצווה זו. שהרי אותם פוסקים עצמם הביאו בסמוך לדברים אלה גם את ההגבלה שאין פודים את השבויים יותר על כדי דמיהם (רמב"ם שם, הי"ב; שולחן ערוך שם, ס"ד). הבאת האמירות על ערכה של מצוות פדיון שבויים ללא אזכור של ההסתייגות המופיעה במפורש בהמשך, היא הצגה חלקית ומסולפת של עמדת התורה בנושא זה. הדבר דומה למשל למי שיטען שאין לחלל שבת במקרה של פיקוח נפש, תוך הסתמכות על המקורות הרבים המפליגים בערכה של השבת ובחומרתו של חילול שבת. כמובן זהו טיעון מופרך, שהרי בצדם של המקורות הללו מופיעה גם הלכה מפורשת שאומרת שפיקוח נפש דוחה שבת.
התורה אכן מעצימה את ערך השבת, ויחד עם זאת קובעת שערך פיקוח נפש גובר על ערך השבת. בדומה לכך, ההלכה אכן רואה ערך עצום בפדיון שבויים, אולם יחד עם זאת היא קובעת שערך זה אינו בהכרח עומד בראש הסולם, והוא עשוי להידחות מפני שיקולים אחרים כגון הסיכונים העתידיים העלולים לצמוח מכך.
אולם גם העמדה הנגדית לוקה לא פעם בטעות דומה. דוברים אלה מצטטים את המשנה האוסרת לפדות את השבויים יותר על כדי דמיהם, ולפיכך הם תומכים בשחרור החטופים בדרך של מבצעים צבאיים ולא בעסקה. אולם בהמשך אותה משנה עצמה מופיע שאסור גם להבריח את השבויים, דהיינו לחלץ אותם בכוח, וזאת מחשש שבעקבות חילוץ מקצת השבויים, חוטפיהם יתאכזרו יותר אל השבויים שיישארו בידם. אם אכן דוברים אלה עקביים בעמדתם, עליהם להתנגד לכאורה לכל פעולה אקטיבית לשחרור החטופים, בין בעסקה ובין במבצעי חילוץ.
מדוע באמת אין כיום (למיטב ידיעתי) עמדה הלכתית השוללת מבצעים לחילוץ החטופים? משום ההבנה שהסיטואציה שנידונה במשנה היא שונה מאוד מן הסיטואציה העומדת בפנינו. המשנה והפוסקים בעבר התמודדו עם מציאות של סוחרי עבדים שחוטפים אנשים על מנת למוכרם לעבדות, וקהילות ישראל ניסו לפדות אותם מן הסוחרים הללו. אין מדובר במציאות של מלחמה מול אויבי ישראל, שבה השיקולים הם שונים מאוד מצדדים רבים. במצב של מלחמה, ודאי שמותר למדינה להחליט על מבצעי שחרור למרות הסיכון המסוים שיש בכך, וכפי שבכל פעולה צבאית שהמדינה נוקטת ישנם סיכונים.
אך אם אנו מבינים נקודה זו, כבר אין אנו רשאים לצטט באופן פשטני את דברי המשנה על כך שאין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהן. שהרי, כפי שאמרנו, מדובר בהקשר שונה מאוד מן ההקשר שבו אנו עוסקים, ולא ניתן להשליך בצורה ישירה ופשוטה מדברי המשנה והפוסקים אל המציאות שלנו. כפי שבעניין חילוץ השבויים מוסכם שהדבר מותר אף על פי שלכאורה המשנה אוסרת על כך, כך ייתכן לומר גם לגבי האיסור לפדות את השבויים במחיר גבוה, שייתכן מאוד שבמציאות שלנו השיקולים בעניין זה הם שונים והגדרת המחיר המופרז תהיה שונה משמעותית מן ההגדרה שבמשנה.
דהיינו: ניתן וצריך ללמוד מדברי הפוסקים את העקרונות, מן הצד האחד את חשיבות פדיון השבויים, ומן הצד האחר את החובה להביא בחשבון גם את השיקולים ארוכי הטווח, אך היישום בפועל של עקרונות אלה אינו פשוט כלל. בסוגייה זו נכתבו בדורות האחרונים כמה פסקי הלכה ומאמרים, ועדיין יש מקום להרחיב ולהעמיק את הבירור, וקשה מאוד לומר שיש בידינו משנה סדורה כיצד לנהוג במצבים קשים כאלה. ציטוט של מקורות בודדים לכאן או לכאן, ודאי שאין בו מענה אמיתי ושלם לשאלה סבוכה זו.
עד כה עסקנו בתופעה של ציטוטים סלקטיביים מן המקורות התורניים בסוגייה זו. אולם דומה שתופעה מקבילה קיימת באופן כללי בוויכוח הציבורי בעניין זה. לא פעם הטיעונים הנשמעים בציבור הם חלקיים, ונמנעים מלהציג את התמונה השלמה. כך למשל, יש המצדדים בעסקה וטוענים בנחרצות שאין לחשוש מן הסיכונים הבטחוניים הכרוכים בה, משום ש"צה"ל יידע להתמודד עם הסיכונים".
זאת תוך התעלמות מן העובדה שצה"ל לא תמיד מצליח במשימת ההגנה והביטחון, כפי שראינו לצערנו בטבח שמיני עצרת, וכן תוך התעלמות מן העובדה שגם כאשר צה"ל מצליח להגן ולהילחם, הדבר עלול להיות כרוך באובדן חייהם של חיילים רבים חס ושלום. מן הצד השני, יש השוללים עסקה וטוענים בתוקף שלחץ צבאי ישיב את החטופים, תוך התעלמות מן העובדה שבאופן ריאלי קשה להניח שלחץ צבאי כשלעצמו, גדול ככל שיהיה, יצליח להשיב את כל החטופים בחיים. כל צד מציג את הרווח שתרוויח מדינת ישראל אם תנקוט בדרך שלו, אבל ממעט לדבר על הסיכונים והמחירים שעלולים להיות כרוכים בכך.
שיח ציבורי אמיתי צריך להציג את שני הצדדים, את הרווחים ואת הסיכונים. לאחר שקילת הצדדים השונים לגיטימי שאדם ינקוט בעמדה לכאן או לכאן, אבל ההכרעה צריכה להתבסס על טיעונים ישרים, שמכירים גם בנקודות התורפה של עמדה זו. שיח כזה, מלבד היותו אמיתי ומבורר יותר, יש בו גם סיכוי לניהול הוויכוח באופן של כבוד הדדי ומניעת קרע בעם, שכן כאשר כל צד מכיר גם בחסרונות של עמדתו, ממילא הוא גם רואה את נקודות האמת שקיימות בעמדה החולקת.
הרב שמואל אריאל הוא ר"מ בישיבת ירוחם.