כשם שאלוקים איתנו בצרה, כך אנחנו חייבים להיות בצרה עם משפחות החטופים, ולא משנה מה דעתנו על העסקה
במרץ 1944 נכנסו הגרמנים להונגריה. המשמעות הייתה ברורה: יהודי הונגריה הולכים להשמדה. אייכמן הציע ליואל ברנד, הנציג של ועד ההצלה בבודפשט, הצעה המכונה "סחורה מול דם", שכוללת את קניית חייהם של מיליון יהודים תמורת עשרת אלפי משאיות; אלף יהודים תמורת משאית.
אין ספק שזו הייתה עסקה עם השטן. הסוף ידוע – לאחר גלגולים רבים תוצאת הדברים הייתה רכבת קסטנר, רכבת שבה ניצלו 1,684 יהודים ו-434,351 יהודי הונגריה הלכו להשמדה. קסטנר זכה לביקורת רבה על הקשרים שלו עם הנאצים ובעקבות כך התנהל בארץ משפט דיבה מתוקשר שבו הואשם קסטנר כי "מכר את נשמתו לשטן". שמו זוכה רק בבית המשפט העליון, זאת לאחר שנרצח בגלל חומרת ההאשמות שהוטחו בו במשפט.
האם היה נכון לנהל את המשא ומתן עם הנאצים? האם היה נכון לתת לנאצים עשרת אלפי משאיות תמורת מיליון יהודים? – ברור לכול שהנאצים היו שקרנים ורמאים ולא התכוונו לעמוד בדיבורם. אבל גם אם נאמר שכן, סביר שהדבר היה מאריך את שלטון הזוועה של הנאצים. נשאלת השאלה: מה יותר מוסרי וצודק – להפיל את השלטון הנאצי, למחות את שמו מעל פני האדמה כך שלא יוכל להשתקם, או שמא יותר חשוב להציל את מי שאפשר? – זו שאלה לא פשוטה, שכן אף אחד לא ידע בזמנו מה תהיינה ההשלכות העתידיות של מתן המשאיות לגרמניה הנאצית. לבסוף, הבחירה של בנות הברית הייתה שלא להיענות להצעה, אף לא ברמה התאורטית.
מה הבחירה שלנו?
אך מה הייתה הבחירה שלנו בתור יהודים? – כאמור זו אינה דילמה פשוטה, זו שאלה שנוגעת בנימים העדינים ביותר שלנו כיהודים. רבות נכתב על המחויבות הדתית לפדיון שבויים, אנו גם יודעים שיש אמירה שאין פודים שבוי מעבר לדמיו, דהיינו: אם חטיפה תגרור עוד חטיפות, יש פה שאלה האם יש לפדות. אך כאשר ישנה סכנת חיים לחטוף, רוב הפוסקים ההלכתיים אומרים שחובה לשחרר את החטוף בכל מחיר.
להרגשתי, השאלה שעל הפרק אינה שאלת פדיון שבויים שבה דנו גדולי הפוסקים ואנשי המוסר היהודים גם אחרי קום המדינה. השאלה שאנו עומדים מולה כנראה לא עמדה מולנו מאז שאלת ה-"סחורה אל מול דם".
מהי משמעות "לעולם לא עוד"?
בעיניי השאלה שלפנינו היא שאלת ההתמודדות עם האתוס המכונן של המדינה – האתוס לפיו "לעולם לא עוד". מאז שמחת תורה אנו עומדים אל מול מציאות שבה מאות מאחינו ואחיותינו נמצאים במחילות ובורות מוות, פשוטו כמשמעו. הזוועה שחוללו אנשי חמאס בנו, פתחה מחדש את כל הפצעים הישנים. מדינת ישראל עומדת מול שאלת "לעולם לא עוד" ושואלת את עצמה, איך בדיוק עושים "לעולם לא עוד"? – האם משמעות "לעולם לא עוד" היא לכלות את הרוע הזה מהעולם, כאשר הרוע מצהיר מעל כל במה שהוא ימשיך בדרכיו וינסה להמשיך לרצוח בנו, או שמא "לעולם לא עוד" משמעו הצלת מי שאפשר, תוך כדי תשלום מחיר כבד של השארת הרוע על כנו וכך הוא יוכל להמשיך ולתכנן את מעשיו העתידיים? – לא אדון בשאלה האם יש מוצא ביניים (אני בטוח שיש), אני טוען שכאשר השאלה נשאלת באופן המוקצן ביותר שלה כפי שהיא נשאלת כיום, נוכל להבין מדוע האמוציות בשיח הציבורי גבוהות כל כך.
האתוס הוא משותף
עם זאת חשוב לי להדגיש כי האתוס "לעולם לא עוד" הוא אתוס המשותף לנו כחברה, בין שאנו תומכים בעסקה ובין שאנו מתנגדים לה. אנחנו ברובנו נמצאים אחרי הפוגרום, ועבור חלק מאיתנו הוא הווה מתמשך. אנו ניצבים בפני השאלה איך מקיימים במציאות כזו את הצו הגדול ביותר שעומד לפתחו של עם ישראל מאז השואה הנוראה – "לעולם לא עוד": האם הדרך היא הצלה בכל מחיר או באמצעות ביעור הרע? – אני סבור שלא ניתן לטעון כי התשובות הללו אינן תשובות מוסריות, ולא ניתן לטעון כי הן יוצאות נגד האתוס של העם היהודי.
בסוף צריך לקבל הכרעות, לשם כך יש נבחרי ציבור. אבל הדילמה שקורעת את החברה הישראלית נובעת מאתוס משותף ולא מאתוס נפרד לכל צד. השאלה היא שאלה של פרשנות – איך לממש את האתוס.
להיות עם משפחות החטופים
אך מעל הכול, חשוב לנו לזכור שעמו אנכי בצרה; כשם שאלוקים איתנו בצרה, כך אנחנו חייבים להיות בצרה עם משפחות החטופים, ולא משנה מה דעתנו על העסקה. בתקופה כזו של הסתר פנים נתפלל שאחינו בית ישראל המצויים בשביה יצאו מצרה לרווחה ומאפלה לאורה, עכשיו, במהרה בזמן הקרוב ממש.
הרב אביע"ד סנדרס הוא רב במדרשת לינדנבאום מבית אור תורה סטון.