הציבור נדרש לעמדה מאוזנת: מחד גיסא אין הוא רשאי לעשות פעולה אקטיבית שתסכן את החטוף המסוים גם למען תועלת הכלל, ומאידך גיסא יש להימנע מפעולה שיכולה להציל אותו אם תסכן את הכלל.
בעיית החטופים בעזה מטילה צל כבד על החברה הישראלית וקורעת אותה מבפנים. העובדה שחלק נכבד מהם, לצערנו הרב, נהרג או נרצח בשבי, אינה נותנת מנוח. בוודאי שכל אזרחי ישראל חרדים לגורל החטופים ורוצים מאוד בחזרתם. הקרע נובע ממחלוקת עמוקה: האם החזרת החטופים צריכה להיות המטרה הראשית של המלחמה ויש לקבל כל עסקה שעומדת על הפרק ושתאושר על ידי גורמי הביטחון, או שהחזרתם משנית לניצחון במלחמה ואין לקבל עסקה שתיפגע בניצחון זה. לדיון צדדים רגשיים, מוסריים, אסטרטגיים ופוליטיים, אך גם עמדות תורניות עולות בו – לעיתים מצד מי שמבקשים שהתורה תהווה חלק מרכזי בשיקולים, ולעיתים מצד מי שמבקשים להשפיע על עמדות הציבורים המסורתי, הדתי והחרדי, באמצעות אזכור מקורות מוכרים ומרכזיים בתחום. בדבריי כאן אבקש להתמקד בנקודה תורנית וערכית אחת: ערך הפרט מול תועלת הציבור.
הוויכוח על החזרת החטופים נוגע בשתי תפיסות יסוד חלוקות: קולקטיביזם מול אינדיבידואליזם. עבור רבים מהתומכים בכל עסקה, או למצער מוכנים לוויתורים גדולים למען עסקה, נשמע הטיעון שאין מחיר לחיי אדם – מכיוון שכרגע חיים של כך וכך חטופים נמצאים על הכף, החברה צריכה לשלם מחיר נכבד כדי להצילם, גם אם מחיר זה הוא סיכון ביטחוני כמעט ודאי לעתיד. במקרה של גלעד שליט הרקע האינדיבידואליסטי של העמדה היה ברור אף יותר, אך הוא נוכח גם כאן, אף על פי שמדובר בקבוצה גדולה של חטופים: היחיד הוא תכלית החברה..
אבקש לטעון שפן מרכזי בהתנגדות בציבור הדתי להצעות שונות לעסקה נובע מזיהוי הרקע הזה, שכנגדו מתנהל מאבק מזה כמה וכמה שנים. האינדיבידואליזם, המזוהה בטעות כפוסטמודרני, נתפס כמקור התפוררות המסגרות המשפחתיות והלאומיות במערב, וכמנוגד ליהדות בתכלית. בדבריהם של לא מעט מהמתנגדים לעסקה, מופיע הטיעון שביהדות (וכמובן בכל תפיסה חפצת חיים) הכלל קודם לפרט, ואין לדאוג לפרטים על חשבון הכלל. אחד המקורות המצוטטים בהקשר זה הוא "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם" (משנה גיטין, פ"ד מ"ו), הגמרא מביאה שני הסברים לכך: הראשון – בגלל העול הכספי על הציבור, והשני – כניסוחו של הרמב"ם: "שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם" (הלכות מתנות עניים, פ"ח, הי"ב).
שני הנימוקים, לכאורה, מצביעים על העדפת טובת הכלל – הציבור ומצבו הממוני, או סיכון עתידי שלו – על טובת היחיד השבוי כעת. אבל האם זהו באמת ההסבר לדין זה? הסיפא של המשנה מצוטטת הרבה פחות: "ואין מבריחין [מחלצים] את השבויין מפני תיקון העולם. רשב"ג אומר מפני תקנת השבויין".
רש"י מסביר את שני הטעמים: "תנא קמא חייש [חושש] לתיקון העולם כולו, שמא יקצפו על השבויים העתידים לבא ויתנום בשלשלאות… ורבי שמעון לא חייש [אינו חושש] אלא אם כן יש שבויין אחרים עמו, שמא יקצפו השבאין לייסרן ביסורין". לצערנו, לאחר חילוץ חלק מהחטופים, שני החששות האלה התגשמו. דברי המשנה הללו נשכחו משתי סיבות: ראשית, הרי מתנגדי העסקאות תומכים במבצעי חילוץ, שהמשנה לכאורה מתנגדת אליהם! שנית, התנגדות זו, לפחות לפי הטעם השני, מתעלמת מהשיקול הכללי ודורשת בשלומם של השבויים שלא יצליחו להבריח. זאת ועוד, פוסקים רבים פסקו "פשוט דכל [שכל] יחיד שיכול לברוח – בורח ואין לו לחוש על אחרים" (שו"ת חוות יאיר, סימן ריג). אם כן, עמדת ההלכה אינה מוכתבת משיקולים של אינדיבידואליזם ואנטי-אינדיבידואליזם, וכדאי שגם אנחנו נשתחרר מהם. נראה שהיא מנסה לאזן בין טובת הפרט והכלל. נראה שהחטוף עצמו, ולפי כמה מקורות גם משפחתו הקרובה, אינם צריכים לשקול את שיקולי הכלל.
גם הציבור נדרש לעמדה מאוזנת: מחד גיסא אין הוא רשאי לעשות פעולה אקטיבית שתסכן את החטוף המסוים גם למען תועלת הכלל, ומאידך גיסא יש להימנע מפעולה שיכולה להציל אותו אם תסכן את הכלל.. גם אם נצלול יותר לתוך דיונים הלכתיים בשאלות של פדיון שבויים לאורך הדורות, לא נוכל למצוא עמדה פשטנית שטובת הכלל תמיד גוברת על טובת הפרט. אם כך, כדאי ששני הצדדים יאמצו עמדה יותר מורכבת ומאוזנת, ולא רק בסוגייה הבוערת והכואבת שלפנינו. ההתבצרות בשני הקצוות גורמת להקצנה, שזרה לעמדה ההלכתית וגם לשכל הישר ולמוסר הבסיסי.
ד"ר זוהר מאור הוא מרצה בכיר להיסטוריה באוניברסיטת בר-אילן ומלמד מחשבה בישיבת שיח יצחק