כנגד החששות מן המחירים שאנו עלולים לשלם בעסקת שבויים, יש לשקול גם את החשש מהמחירים האיומים לטווח הארוך בכך שנשאיר חלילה את החטופים להינמק בעזה.
לאורך התקופה האחרונה קולות שונים בחברה הישראלית מבקשים לצטט מן המקורות היהודיים בכל הנוגע לסוגיית החטופים. יש המצטטים את דברי הגמרא בבבא בתרא (ח, ע"ב): "ואין לך מצווה רבה כפדיון שבויים" ויש המצטטים את דברי המשנה בגיטין (פ"ד, מ"ו) שלפיה "אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם" – מתוך חשש ריאלי שהידיעה שיהודים מוכנים לשלם ממון רב על שבויים, תביא לשבייתם של יהודים נוספים; חשש שלמרבה הטרגדיה התאמת יותר מפעם אחת.
גם המסורת הסיפורית וההיסטוריה היהודית מלאה בקולות סותרים. מחד גיסא – ידוע סיפורו של המהר"מ מרוטנבורג שנמק ומת בכלא, מכיוון שציווה על בני קהילתו שיסרבו לשלם ממון רב לפדותו (ממון שבסופו של דבר שולם על מנת לפדות מהכלא את גופתו), ומאידך גיסא – מספרת לנו הגמרא בגיטין (נח, ע"א) על פדיונו של רבי ישמעאל בן אלישע הצעיר על ידי ר’ יהושע בן חנניה:
"תנו רבנן: מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו: תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר: ‘מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים’? (ישעיהו מב, כד) ענה אותו תינוק ואמר: ‘הלא ה’ זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו’ (המשך הפסוק). אמר: מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה! שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו? רבי ישמעאל בן אלישע".
בדורות מאוחרים יותר התפרש סיפור זה כהיתר לשלם ממון רב כאשר מדובר על שבוי שניכר שיצמח להיות תלמיד-חכם ומנהיג רוחני – קריטריון שהמהר"מ מרוטנברג ודאי עמד בו, וודאי שגם הכיר את הסיפור. אולי לכן ציווה על בני קהילתו במיוחד שלא לפדותו ברגע היסטורי מסוים.
כיצד נהגו יהודים לאורך הדורות? – בהערכה כללית נראה שמעשהו של ר’ יהושע שימש כדוגמה לדורות, ובעקבותיו יהודים בתפוצות ישראל השונות עשו מאמצים כבירים לשחרר את אחיהם מן השבי, על אף שהיו מודעים בפיכחון רב להשלכות המורכבות. דומה שבמתח שבין הלכה הקובעת כללים של שחור ולבן, לבין האגדה – סיפורי התלמוד המביעים מציאות מורכבת יותר שבה לעיתים ההכרעה שונה – ניצחה האגדה.
אפשר לראות בכך חולשה, רפיון, והסתכלות על הפרט ולא על הכלל. אבל נדמה לי שההסתכלות העולה מסיפור ר ישמעאל, לפיה חיי כל פרט ופרט הם חיים שיש בהם פוטנציאל גלום של עולם ומלואו המאפשר גם הפרה של כללים שגרתיים, היא עניין יהודי מאוד ויסודי מאוד, ויהודי כל הדורות חיו על פיו.
מבט נוסף על סיפור פדיונו של רבי ישמעאל, ועל הכלל שגזרו ממנו הפוסקים, עשוי ללמד שאולי אין כאן כלל ויוצא מן הכלל, אלא עיקרון-על המשותף לאמירה ההלכתית ש"אין פודין את השבויים ביותר מכדי דמיהן" ולסיפור על פדיון שבויים במחיר מופקע.
האומנם ניתן לומר מהו "דמיהם" של בני אדם וחיי אדם? היש שער יציג שלפיו ייקבע המחיר? ואולי מתברר מן הסיפור שלמעשה כל ממון שפוסקם לפדיונו של ר’ ישמעאל בן אלישע לא יכול להיות יותר משוויו ומערכו?
יש כאן עקרון על נוסף: המניע להחלטה לפדות את ר’ ישמעאל ויהי מה, קשור להבנה שהוא עתיד להיות "מורה הוראה בישראל" – רב ומנהיג. לפי זה, עקרון העל הוא אכן לא רווחת הפרט, אלא רווחת הכלל.
אלא שמתברר שהשאלה מהי רווחת הכלל עשויה להיות מורכבת יותר משנדמה בתחילה. תשלום מחיר גבוה מדי עלול לפגוע בכלל ולגרום לכך שחלילה עוד יהודים יילקחו בשבי. מצד שני, השארת שבויים במצבים מסוימים (כמו זה של רבי ישמעאל), עלולה גם היא לפגוע בכלל, בכך שיימנע מהם מורה דרך ומנהיג משמעותי שכזה, וממילא, זוהי פגיעה בעם היהודי כולו, לשעה ואף לדורות. לעיתים דווקא פדיון השבויים ולו במחיר גבוה – עשוי להיות תיקון העולם.
כנגד החששות מן המחירים שאנו עלולים לשלם בעסקת שבויים, יש לשקול גם את החשש מהמחירים האיומים לטווח הארוך בכך שנשאיר חלילה את החטופים להינמק בעזה – מחירים של אובדן אמון, קרע חברתי, פגיעה מורלית וחרדה לעתיד, בשל הפרת הברית והמחויבות שבין המדינה לאזרחיה. כל אלה מובילים, כפי שראינו היטב ב- 7.10 גם לסכנה ביטחונית ממשית.
זאת נוסף על עושר החיים והפוטנציאל האנושי האדיר שבכל אחד ואחד מן החטופים. הרי אם יש משהו שהחודשים האחרונים לימדו אותנו, אלה הכוחות העצומים של אנשים צעירים ומופלאים, שרק העדרם ומותם גילו לנו. האומנם נבחר בעיניים פקוחות לוותר על כל אלה? האומנם נוכל לומר כי לא גרמנו בסירוב לעסקה נזק חמור יותר לכלל ישראל, מאשר בסירוב למחירים שאנו נדרשים לשלם?
נדמה לי שאין מי שיוכל להבטיח שמחירי הבחירה האחת נמוכים ממחירי הבחירה האחרת.
בתפילה לשחרור כל החטופים במהרה.
הרבנית ד"ר תמר מאיר היא ראש ביהמ"ד לנשים "כולנה", וראש החוג לספרות במכללת גבעת וושינגטון.