שני סיפורים מכוננים בהיסטוריה שלנו מספרים את סיפורם של שני שבויים מפורסמים, שמהדהדים עד ימינו. סיפורים אלה מאתגרים את המקורות ההלכתיים הדנים בפדיון שבויים יהודים מידי אויבים.
הראשון שבהם מספר על פדייתו של ילד מוכשר במיוחד מידי הרומאים, והשני סיפורו של מנהיג קהילה שסירב לתחנוני קהילתו לפדות אותו.
ר' יהושע בן חנניה מגיע לרומא לאחר החורבן, ושומע על ילד מיוחד ויוצא דופן שנמצא בשבי הרומאים. רבי יהושע מחפש אחריו בשוק העבדים ברומא, ומגלה שלפניו תלמיד צעיר מחונן וגם יפה תואר. למרות הסכום הכספי הגבוה שנדרש עבורו, החליט ר’ יהושע לשלם מה שצריך על מנת לפדות אותו. הסיפור מסתיים בזהותו של אותו הילד שגדל להיות רבי ישמעאל בן אלישע המפורסם, ולכאורה סופו של הסיפור מצדיק את המחיר הגבוה ששולם עבורו.
המהר"ם מרוטנברג היה מגדולי הראשונים באירופה, והוא נשבה על ידי רודולף הראשון, מלך גרמניה בשנת 1286, לאחר שניסה לעלות לארץ ישראל. הגרמנים, שהכירו בו כמנהיג היהודים, קיוו לקבל תמורתו סכום כסף גדול. המהר"ם מרוטנברג אסר על קהילתו לפדות אותו, כי חשב ששחרורו יעמיד בסכנה תלמידי חכמים אחרים, ונפטר בכלא לאחר שהיה אסור שם שבע שנים.
ידועים המקורות הסותרים שעלינו לעשות הכול כדי לפדות שבויים יהודים ("אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים"), ומנגד, שאין לשלם מחיר מופרך או לגרום לתוצאות הרסניות לקהילה היהודית כדי לפדותם ("אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם").
הדיונים ההלכתיים הענפים לאורך ההיסטוריה נטו פעם אחת לצד זה ופעם אחת לצד האחר. מול המהר"ם מרוטנברג שכאמור, סירב בכל תוקף שהרא"ש, תלמידו, ישלם עבורו כופר; הרדב"ז בספרד והמהרש"ל באשכנז פוסקים כי המנהג שלנו הוא לפדות שבויים הרבה יותר מכדי דמיהם. המשותף לכתיבה ההלכתית ההיסטורית בנושא, הוא שהעם היהודי היה בעמדת מיעוט מול שלטון זר שהתנכל לו. תמיד היה מדובר בקהילה נקודתית שמתמודדת עם שבויים, ולא במדינה ריבונית.
מאז שהוקמה מדינת ישראל השתנה הדיון מאחר שלא מדובר בקהילה בגולה, אלא באחריות המדינה לאזרחיה בארץ ישראל. בנוסף לכך, מדינת ישראל לא ניצבת היום מול בעיה של תשלום ממון. אך מצד שני, על חטופינו במרתפי חמאס רובצת סכנת חיים, וגם זה שיקול המובא בהלכה.
לעניות דעתי, שני הסיפורים שהבאנו למעלה באים להאיר לנו את המציאות המהדהדת את ההלכה: העקרונות ההלכתיים משתנים בכפוף למציאות ולנסיבות. נסיים בדבריו של הרב שאול ישראלי שדן בסוגייה ההלכתית, ולבסוף החליט שההנהגה המדינית היא זו שצריכה להכריע, ולא פוסקי ההלכה: "על כן הדבר נראה להיות שקול, ונתון להכרעת אנשי הביטחון. ושומר ישראל ישמור ויגן על עם ישראל, שלא יצטרכו לעמוד במבחנים חמורים מעין אלה, ותקויים בנו הבטחת התורה ‘ונתתי שלום בארץ וחרב לא תעבור בארצכם’" (חוות בנימין, חלק א', טז).
הרבנית חמוטל שובל היא מנהלת כולל "דעה" במדרשת לינדנבאום.