במגילת העצמאות הובטח שישראל "תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום, לאור חזונם של נביאי ישראל". למרבה הגאווה והסיפוק היא אכן נשענת על אותם יסודות אך עדיין רחוקה מלהתנהל לאור חזון הנביאים, כי נביאי ישראל עסקו לא רק בַּחֵירות, בצדק, בשלום או בדאגה לזכויות הגר, אלא גם עמדו על משמר נאמנות האומה והממלכה לעקרונות מעמד הר סיני.
גילוי נאות תחילה: אני צעיר מהמדינה בתשע שנים, אך מספיק זקן כדי להתפעם מכברת הדרך שעשתה מאז עמדתי על דעתי. צעדות בין ערביים בסביבת מקום עבודתי בדרום ירושלים, האגן הפחות קדוש של העיר, מתדלקות אותי בחדוות גאולה גם בימי חולין. נבצר ממני להתייחס בשוויון נפש למגדלים שצמחו פתאום מולי, לאוטוסטרדת כביש בגין ואפילו לגשרון הולכי הרגל הנמתח עליה מאצטדיון טדי לקניון מלחה. כילד בן עשר עוד הזדמן לי להשקיף על אותו אזור משכונת בית וגן הקטנה, כשעוד היה כולו טרשים, חרולים ושלטי "עצור! גבול לפניך!". ירושלים המחולקת נגמרה במלון הולילנד ז"ל, כעת היא משתרעת עד גוש עציון יבל"א. ישראל הקטנה התנשאה לכל היותר למרומי מגדל שלום, היום היא נועצת לווייני תקשורת וריגול בחלל. רק התקוות המוסריות שנתלו בה התכווצו בינתיים.
מעט מאוד ישראלים ותיקים, אלה שעדיין זוכרים את דגל בריטניה מתנוסס פה, יגידו לכם שישראל תשפ"ג היא המדינה שחלמו עליה בצעירותם. בדרך כלל הם יצמידו כוכבית אכזבה למילות ההתפעלות המתבקשות. כוחה, עוצם ידה, דירוג האשראי שלה ואפילו היכולות הטכנולוגיות המרעישות – כל אלו לא ישכנעו אותם להכריז שהחלום התגשם. על פי רוב יעירו באנחה כי הם או אבותיהם קיוו והאמינו שתהיה אור לגויים, אלא שהעניינים התגלגלו אחרת והמדינה היהודית המיוחלת הייתה, אבוי, למדינה ככל המדינות.
האומנם היינו אי פעם אור לגויים? מדינת מופת? ובכן, אפילו בעידן מלכות בית דוד התרחשו פה תועבות גדולות. אורי צבי גרינברג, מבקר המדינה החריף ביותר בכל הזמנים, הוקיע אותן באחד משיריו המוקדמים, אך גם הבהיר שאף על פי כן הוא מעדיף מדינה על גולה: "כֵּן, כָּךְ הָיָה אָז בִּזְמַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ / הַכָּזָב מְעֻלָּף בִּקְטֹרֶת קְדֻשָּׁה / וְצַחֲנַת הַדָּם בְּרֵיחוֹת לְבוֹנָה. / […] אַךְ בִּימֵי הַמִּקְדָּשׁ הָיָה עַם וּמַלְכוּת / מוֹלֶדֶת כּוֹרְמִים וְיוֹגְבִים וְחוֹזִים / אֳנִיּוֹת בַּיָּם וְצָבָא עַל יַבֶּשֶׁת / כֹּהֵן רָם בַּהֵיכָל וְשׁוֹפֵט גַּם בַּשַּׁעַר" (אורי צבי גרינברג. כל כתביו (דן מירון, עורך המהדורה) (עמ' 73). מוסד ביאליק. 1994).
ברוך השם ובן־גוריון, כבר 75 שנים שיש לנו כמעט הכול, חוץ מהיכל: עם ומלכות, כורמים ויוגבים, אוניות וצבא, שופטים בירושלים, במידת מה אפילו חוזים וכוהנים, אבל גם תרעומת עצמית רבה. היא מעידה על צמא קיבוצי לתוכן לאומי, לא רק לבניין. חשבון הנפש המתמיד הוא נדבך מרכזי בחוקה הישראלית שבעל פה. עַם ישראל תוהה ללא הרף על קנקן מדינתו ובכך מעניק פשר ליברלי למונח "עם סגולה". ככל הידוע לי, האיטלקים אינם תוהים מדי בוקר מהי מדינה איטלקית, ולמקסיקנים נוח למדי עם האופי המקסיקני של ארצם. גם הסינים נראים שבעי רצון בתמונות הסלפי שלהם. משבר הזהות במדינות שאינן שבעות רצון מעצמן קשור בעיקר להרכבן האתני, מה שנהוג לכנות בדורנו – "סוגיית ההגירה". בינן לבינן הן תוהות כמה זרים עוד אפשר לקלוט בלי לפגוע במרקם הביולוגי המקורי שלהן, כמעט אך ורק הביולוגי. בארצות הברית מתנהל ויכוח פנימי מר גם על עניינים כמו הפלות, זכויות להט"בים או התחממות כדור הארץ, אבל הוא אינו נוגע ישירות להגדרת האמריקאים את אמריקה שלהם. כל צד בוויכוח מעוניין שארצו תתיישר עם מסכת ערכיו שלו, שהעולם כולו יתיישר. בעיני שני הצדדים זה לא רק עניין אמריקאי פנימי.
גם אצלנו הביולוגיה ממלאת תפקיד מכריע בוויכוח על עתידנו. כשהשמאל הציוני מטיף למדינה יהודית ודמוקרטית, הוא בעצם חותר להפרדה בין יהודים לערבים – "אנחנו פה והם שם". המדינה היהודית שלו היא קודם כול מדינה של יהודים. אינספור שעות ויכוח כבר ניהלתי בחיי עם אחיי מהשמאל על שטחים ושלום, ואף לא פעם אחת נטען באוזניי שמוכרחים לחלק את ארץ ישראל כדי לשמור כדבעי על רוח ישראל סבא בחלק שייוותר בידינו. מאות פעמים הוסבר לי שהחלוקה היא תנאי הכרחי לשמירת ערכי הדמוקרטיה והרוב היהודי. כולם דיברו על שלום, אף אחד לא דיבר על צדק.
כשממלא מקום ראש הממשלה אהוד אולמרט הגיע ב־2004 ליישוב הקטן שלי, עפרה, כדי להסביר את תוכנית ההתנתקות, גם הוא נאחז היטב בעניין הדמוגרפי. אולמרט הזהיר שאם ממשלת ישראל לא תיפרד בהקדם מהפלסטינים, ניאלץ להעניק להם זכויות פוליטיות מלאות כדי להינצל מתרחישי אפרטהייד, ואז – כדבריו – "תיגמר מדינת היהודים". לפי תמצית המפגש השמורה בארכיון המדינה, אולמרט סיפר שהוריו "עלו מסין ב־1933 כציונים כדי לחיות כיהודים במדינה יהודית" והכריז ש"הקו הוא מקסימום יהודים, מינימום של ערבים". אני, הקטן, הערתי אז באוזני אולמרט כי הוריו, כמו סבי וסבתי שעלו ארצה עוד בשנות העשרים, כנראה הודרכו על ידי אתגרים אחרים כשהפליגו מאירופה לנמל יפו. הם השתוקקו לחיות כיהודים במדינה יהודית אך לא תכננו שהיא תהיה בלי ערבים. אילו חששו כל כך מהבעיה הדמוגרפית, היו נשארים בגולה, מפני שיהודי ארץ ישראל היו אז מיעוט מבוטל בין הירדן לים. בדרך הטבע לא היה להם סיכוי להפוך לרוב. רעיונות חלוקת הארץ בין שני העמים כדרך לפתרון הבעיה הדמוגרפית הונחו על סדר היום הלאומי רק בשלהי שנות השלושים, וביוזמת צד שלישי – ממשלת הוד מלכותו. היא לא התעניינה יתר על המידה בשאלת התוכן של המדינה היהודית הקטנה שתתהווה פה לאחר החלוקה, מכוּוצת ברובה ברצועת החוף.
על מה סבא וסבתא כן חשבו כשחלמו על מדינה יהודית? האם מזוודותיהם של בני הזוג אולמרט הכילו תוכניות מתאר פרטניות מלבד כיסופים עמומים בנוסח "פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות" או "פה תהא השכינה שורה, פה תפרח גם שפת התורה"? ובכן, אף שאולמרט האב נעשה לימים לחבר כנסת (מטעם תנועת החרות) וסבא שלי למנהל בית ספר (מטעם יצריו הפדגוגיים), אני חושד שלא היו להם תוכניות פרטניות. היה בעיקר חזון. הם ידעו שמדינה יהודית היא הפתרון הגאוגרפי והרוחני היחיד למצוקת הקיום היהודי בעת החדשה ולפיכך הקדימו ועלו הנה בעצמם. למזלם, הם ונשיהם זכו לחזות באביב תש"ח בהכרזת המדינה. היא לא אמורה להיות מדינה על טוהרת היהודים, אבל כן מקום המקלט הבלבדי ליהודים מפני אסון ההתבוללות, החלופה שאין בלתה לחיים יהודיים. יום העצמאות ה־75 הוא הזדמנות נאותה, אולי אחת האחרונות, להזכיר לאחינו המתמהמהים עדיין בגולה כי רק פה תהא השכינה שורה, רק פה תמשיך לפרוח שפת התורה. לא במנהטן, לא בגולדרס גרין, ודאי לא בברלין, אפילו לא בבית חב"ד בתאילנד; אך ורק במדינת היהודים שבארצם של היהודים.
במגילת העצמאות הובטח שישראל "תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום, לאור חזונם של נביאי ישראל". למרבה הגאווה והסיפוק היא אכן נשענת על אותם יסודות, או למצער שואפת להישען, אך עדיין רחוקה מלהתנהל לאור חזון הנביאים. מנסחי המגילה עצמם עשו בו שימוש סלקטיבי, לתפארת המליצה. הם הסיחו את דעת הבריות, ואולי אף את דעתם של חותמי המגילה, מכך שנביאי ישראל עסקו לא רק בַּחֵירות, בצדק, בשלום או בדאגה לזכויות הגר, אלא גם עמדו על משמר נאמנות האומה והממלכה לעקרונות מעמד הר סיני. מדינת ישראל של הדורות הבאים תצטרך לעמוד עליהם אף היא כמיטב יכולתה, וראשית חוכמה על מילוי מצוות השבת, שכידוע שמרה על ישראל יותר מששמרו ישראל עליה.
מדינה יהודית ברוח החזון של נביאי ישראל היא מדינה שומרת שבת ברשות הרבים לפחות, ודאי לא מדינה של תחבורה ציבורית 24/7 וקניונים שאינם ננעלים לעולם. היא ארץ אשר תמיד עיני ה' א־לוהיך בה, מראשית השנה ועד אחרית השנה, ולכן גם שומרת על טוהר מידותיה ועל חמלה ליתום, לאלמנה ולדל. קברניטי מערכת החינוך שלה מנהלים מלחמת חורמה בבוּרוּת, בעמארצוּת, בתופעת הלעז, בזלזול בהורים ובמורים, בכמיהה לעריצות מכל סוג שהוא, ואף פעם לא מתעייפים מלהזכיר לתלמידים שהציונות היא בראש ובראשונה נאמנות לציון: ירושלים, שילה, בית אל, חברון, בית לחם יהודה ובית לחם הגלילית, ארץ ישראל של הבתים והחצרות, כמאמר רבי נחמן מברסלב. מי יגול עפר מעיניו ויספר לו כמה קשה להחזיק בה תחת כנפי ריבונות, אך אולי גם יזכה לשמוע ממנו תפילת הודיה ותזכורת שאין ייאוש בעולם כלל; אחרי ככלות הכול, ככלות הגלות, משימת עיצוב דמותה של המדינה היהודית היא צרות של עשירים. אם נקפיד לזכור מאין באנו, נדע גם לאן עליה ללכת.
חגי סגל הוא עיתונאי ופובליציסט; לשעבר עורך העיתון "מקור ראשון".