זהותה היהודית של מדינת ישראל היא אחת הסוגיות הבוערות בשיח הפנים־ישראלי. סוגיה זו משפיעה במישרין על הקשרים של מדינת ישראל עם יהדות התפוצות, ולכן היא מחייבת שיח לא רק פנים־ישראלי, אלא גם מול כל הקהילות היהודיות בעולם.
לאחר 75 שנות קיום ריבוני מדינת ישראל היא חלק מהותי בזהותם של יהודי אירופה, דתיים וחילונים כאחד. רבים מבני ובנות הקהילות היהודיות בארצות אירופה מחזיקים באזרחות ישראלית, נוסף על זו האירופית, והיא מקנה להם תחושת שייכות חזקה לישראל. לעומת חברות וחברי הקהילה היהודית בארצות הברית ובמדינות יבשת אמריקה, שרק מיעוט מהם ביקרו בארץ, רבים מיהודי אירופה מבקרים בה תדיר. מסייעים לכך קשרים משפחתיים והקירבה הגאוגרפית, שהופכים את ישראל ליעד תיירותי, עסקי ומשפחתי. גם החשש מפני התגברות האנטישמיות במדינות אירופה מהדק את הקשר עם מדינת ישראל.
הקירבה הגאוגרפית והביקורים התכופים מחזקים אפוא את תחושת השייכות למדינת ישראל ומשפיעים על זהותם היהודית של יהודי אירופה. לחלק לא מבוטל מהם מדינת ישראל היא מקור גאווה: אומת הסטארט־אפ המנכיחה את הגאונות היהודית, המדינה שניצחה את נגיף הקורונה ואשר יש לה גם צבא עוצמתי המגן על אזרחי המדינה ומקרין מכוחו על כלל יהודי העולם. כל אלו הם גורמים מובילים בשינוי בדימויו העצמי של היהודי האירופי – מאינטלקטואל חסר ישע לגיבור המגן על עמו – חרף הקושי שחשים רבים כלפי התמשכות הכיבוש בשטחי יהודה ושומרון והסכסוך הישראלי־פלסטיני.
דוגמה מאלפת לשינוי ביחסי ישראל והתפוצות היא חוק עגונות חוץ לארץ – ובשמו הרשמי: חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) (תיקון מס' 4 והוראת שעה), התשע"ח-2018 – שוועידת רבני אירופה קידמה בכנסת ישראל בשיתוף פעולה עם הנהלת בתי הדין הרבניים. החוק מרחיב את זכות השיפוט של בתי הדין הרבניים בארץ כאשר יש חשש לעגינות כלפי זוג נשוי בדין הדתי אף שאינם אזרחי או תושבי ישראל. ההיגיון העומד בבסיסו של החוק מושתת על הנכתב לעיל: רבים מיהודי אירופה מקיימים קשרים עם מדינת ישראל ומבקרים בה או סבורים שיעשו זאת בעתיד. משום כך, ולפי ההיגיון לעיל, סנקציות של בתי דין בארץ יצליחו להפעיל מנופי לחץ על סרבן הגט לתת גט לאשתו. עד היום נפתרו עשרות מקרי עיגון הודות לחוק זה.
החלטותיה ומעשיה של מדינת ישראל בסוגיות גאו־פוליטיות משפיעות גם הן על יהדות אירופה. קיומן של קהילות קטנות יחסית בתוך אוכלוסייה שחלקים בה עוינים את ישראל מעלה בקרב רבים את החשש מפני התגברות האנטישמיות כלפי ישראל, המכוּונת במקרים מסוימים אל חברות וחברי הקהילות היהודיות באירופה. על מדינת ישראל להביא בחשבון את ההשלכות של החלטותיה לא רק על אזרחי ישראל, אלא גם על יהדות התפוצות, ובעיקר יהדות אירופה, החשופה לאנטישמיות יותר מקהילות אחרות ונושאת עיניה אל מדינת ישראל.
*
עניין נוסף המטריד את יהודי אירופה הוא הדיון הישראלי סביב סוגיית "מיהו יהודי" וההצעות לתיקון חוק השבות. מדובר בחוק מרכזי המחבר בין מדינת היהודים לבין הדת היהודית ובין מדינת היהודים לבין תפוצות ישראל. ואכן, ראש הממשלה דוד בן־גוריון, בעת דיון בכנסת על חוק השבות, קבע כי חוק זה מבטא את "האופי והייעוד המיוחד שיש למדינת ישראל, כמדינה הנושאת חזון גאולת ישראל" (דברי הכנסת, 3.7.1950). זו הסיבה שהדיון היום סביב שינוי החוק מעורר עניין רב בקרב הקהילות היהודיות באירופה.
חוק השבות קובע כי הזכויות של יהודי לעלות לישראל מוקנות גם "לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי". כלומר, זכּאֵי חוק השבות הם כל מי שהם דור שלישי ליהודים, יחד עם בני משפחתם.
ברקע המלחמה באוקראינה ועשרות אלפי הפליטים שברחו מאימת הלחימה דורש צד אחד לדיון להרחיב את הקליטה לצאצאים של יהודים עד לדור רביעי, משמע לכלול בזכאות לשבות גם את ניניו של מי שהיה יהודי. המתנגדים לעמדה זו דורשים לצמצם את חוק השבות, להסיר ממנו את סעיף הנכד ולהותיר את זכות העלייה רק למי שהם או ילדיהם יהודים, אך לא לדורות הבאים אחריהם.
למעשה חוק השבות בגרסתו הנוכחית הוא פרדוקס קשה להבנה. בעוד אדם שנולד כיהודי והמיר את דתו איבד את זכותו לעלות לישראל, שכן החוק מחריג מזכאות לשבות את מי שהמיר את דתו אף שהוא נחשב יהודי על פי ההלכה, הרי נכדיהם של יהודי שהתחתן עם אישה לא־יהודייה הם זכאי שבות אף שאינם יהודים על פי ההלכה.
וזאת יש לזכור: חוק השבות נחקק זמן קצר לאחר קום המדינה. למעשה הוא נתן זכות מקלט בישראל לכל מי שיש לו קשר לעם היהודי – הפוך מחוקי נירנברג הידועים לשמצה, שהגדירו גם את צאצאיהם של יהודים כיהודים. מאז ועד היום חלו תמורות רבות. ישראל צמחה והייתה למדינה מפותחת ומתקדמת, שרבים, גם אם אינם יהודים, מעוניינים לחיות בה. במציאות החדשה החשש הוא שרבים שהזיקה שלהם לישראל קלושה ביותר יבואו להשתקע בה, מתוך ניצול הפרצה בחוק השבות ובלי שיש להם רצון אמיתי לכרוך את גורלם בגורלו של העם היהודי.
לפיכך אני סבור כי על מדינת ישראל לפעול לתיקון חוק השבות כך שסעיף הנכד בו יוגבל אך ורק לנכדים של יהודים, ובתנאי שאינם בני דת אחרת.
*
זהותה היהודית של מדינת ישראל, ובכלל זה הדיון סביב חוק השבות שנזכר לעיל, היא אחת הסוגיות הבוערות בשיח הפנים־ישראלי. סוגיה זו משפיעה במישרין על הקשרים של מדינת ישראל עם יהדות התפוצות, ולכן היא מחייבת שיח לא רק פנים־ישראלי, אלא גם מול כל הקהילות היהודיות בעולם.
אני כותב שורות אלה בהיותי בכנס בין־דתי באמירויות. הסכמי אברהם חיברו בין מדינת ישראל למדינות המפרץ והם משנים את פני המזרח התיכון. יסוד ההצלחה של הסכמים אלו טמון ביכולתם של שני הצדדים לשים בצד משקעים, מלחמות וסכסוכים של דורות ולנסות להתוות עתיד טוב יותר לעמי האזור. מה שאנו יכולים לעשות בין עמים, ודאי ראוי שייעשה בתוך מדינת ישראל. אני מאמין שגם בפוליטיקה הפנימית בישראל הגיע הזמן שכל מגזר ושבט יניחו בצד את העבר הרצוף מאבקים בין־מגזריים ויחשבו מחדש איך וכיצד אפשר להבטיח – ביחד – את עתידם של כלל אזרחיות ואזרחי ישראל ואת המשך הקשר של המדינה עם יהדות התפוצות.
הרב פנחס גולדשמידט הוא נשיא ועידת רבני אירופה.