חייבים לקחת בחשבון ששחרור החטופים אינו רק שאלה הנוגעת לחייהם של היקרים והיקרות שנמצאים בשבי החמאס, אלא זו שאלה שקשורה גם לקרע החברתי שנוצר כתוצאה מהסוגייה הזו.
פרשת התוכחה שבספר דברים עמוסה בקללות רבות, כאשר ציר מרכזי עובר ביניהן. רוב הקללות מתארות את נפילת עם ישראל בפני הגויים: "שׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ וְלֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ … צֹאנְךָ נְתֻנוֹת לְאֹיְבֶיךָ וְאֵין לְךָ מוֹשִׁיע … הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה … גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן", כאשר השיא יהיה כאשר העם היושב בציון חלילה יגלה חזרה למצרים: "וֶהֱשִׁיבְךָ ה’ מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ". (דברים, כח).
מתוך עיון בפסוקים, ניכר כי האיום יגיע מהעמים הנמצאים סביבותינו. תפקידה של "ברית ערבות מואב" היה להזכיר לעם, רגע לפני כניסתו לארץ, שעליונותו תלויה בעשיית רצון ה’ ונפילתו חלילה היא בהפרת הברית. אם חלילה העם לא ישמור את הברית, הגויים יכבשו את הארץ, וייהנו מהיבול שהיה מיועד לעם ישראל. אין קללה גדולה יותר לאדם מאשר שיראה שאחר שהיה תחת מרותו נהנה ממעשה ידיו. מדי שנה, כשאנו קוראים את פרשת הקללות, הכול נראה כל כך רחוק מאיתנו – ובמיוחד מאז שחזרנו לארץ ישראל והקמנו את מדינת ישראל. אולם במהלך השנה האחרונה, במלחמה שרבים רואים בה את מלחמת הקיום של מדינת ישראל, פרשת הקללות מקבלת משמעות אחרת. אני מבקש לצטט פסוק אחד מתוך פרשת הקללות, שמדי שנה ניתן לקרוא אותו באבחה, אולם השנה, לצערנו, ייקרא ברעדה גדולה: "בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר, וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם, וְאֵין לְאֵל יָדֶך" (דברים כח, לב).
ומסביר הבכור שור: "בניך ובנותיך נתונים לעם – אחר: שיוליכום בשבי וישתעבדו בהם".
"עיניך רואות וכלות" מסביר רש"י: "מצפות אליהם (אל הבנים והבנות) שישובו ואינם שבים".
"ואין לאל ידך" – אין ביכולתנו לעשות זאת. קשה לנתק את הפסוק מההקשר היומי שלנו אודות החטופים שנמצאים למעלה משנה תמימה בשבי הנוראי, כאשר עיני האומה כולה כלות אליהם, ועדיין לא הצלחנו להשיבם הביתה. המציאות הזו מצטרפת לקללות נוספות שמובאות בפרשה על כרמים ושדות שלא נוכל לאסוף מתוכם את יבולם. עד כמה מזכירים הפסוקים הללו את אשר התרחש בצפון הארץ.
דומה ששנה זו היא "קריאת השכמה" לכולנו להבין שהניצחון אינו תלוי רק בעוצמה הצבאית ובגבורת החיילים, אלא בצורך שלנו לשמור את הברית. ברוך ה', ארץ ישראל מלאה בתורה וגדושה במעשים טובים. הנוער שלנו חזק וחדור מוטיבציה, מעשי גבורה לאין ערוך. הרוח של עם ישראל תנצח. אולם כל זה מותנה באחדותנו. המלחמה פרצה על רקע קרע עצום שהיה בתוך החברה הישראלית, ולצערנו, הקרע עדיין לא התאחה – בוודאי שלא בעורף.
שחרור החטופים כתנאי לריפוי
אין ספק שאחת הסוגיות המרכזיות שקורעת את החברה הישראלית היא החזרת החטופים. איני מבקש להביע דעה, ובמיוחד מפאת חוסר הכלים שיש בידי ובידי כולנו. אולם חייבים לקחת בחשבון ששחרור החטופים אינו רק שאלה הנוגעת לחייהם של היקרים והיקרות שנמצאים בשבי החמאס. זו לא רק שאלה שקשורה לאחריות של החברה הישראלית על כך שהם נמצאים שם, אלא זו שאלה שקשורה גם לקרע החברתי שנוצר כתוצאה מהסוגייה הזו. ברית ערבות מואב נכרתה בעמידה של כל העם "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם". היא תלויה באחדותנו, ולכן חובתנו לחבק את משפחות החטופים, לחזקן, להבין את רגשותיהן, את כעסן, ולהיות אוזן קשבת עבורן. לצד כל השיקולים הביטחוניים החשובים, חובתנו להטמיע את המחשבה ששחרור החטופים הוא תנאי מהותי בתהליך הריפוי של החברה הישראלית. יש לראות את החשיבות הגדולה של קיומנו כעם מאוחד, ולחתור לכך עד כמה שניתן בתוך המצב המורכב אליו נקלענו.
השנה נפתחה במתקפה שלנו על חזבאללה, שנפגע קשות. היו לכך השלכות גם על קריסת שלטונו של אסד. לאחר הפסקת האש שנדרשנו לעשות, אנחנו זוכים לחזור אל הצפון. זהו תהליך מורכב שדורש שיקום ארוך בחלק מהמקומות. זו שעת כושר לסיים את החוב המוסרי שלנו כלפי החטופים ולעשות את המרב על מנת להחזיר אותם לביתם.
הרב מאיר נהוראי הוא רב המושב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל, ר"מ בבית המדרש לנשים במגדל עז