קליטת עלייה וקוץ בה

האסון של העם היהודי הוא שהן הממסד והן מערך שירותי הדת לא הצליחו עד היום לקלוט את העולים מחבר העמים לתוך היהדות ולפתוח בשבילנו את הדלת כדי לגשר על שבעים שנה של משטר טוטליטרי שביקש למחוק את יהודיותנו.

"מי בעל הבית?" היא שאלה קריטית בכל הנוגע לעתידה היהודי של מדינת ישראל. התמודדתי איתה בלי ידיעתי כבר בגיל צעיר. בשיר נוקב על מפגש ביני – ילדה "רוסייה" – עם שכניי הדתיים הבעתי את תחושתי שכאן, דווקא במדינת היהודים, לעולם לא נהיה יהודים "מספיק".

 

לא נשתנה

בַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה, עָבַרְתִּי בְּמִקְרֶה

לְיַד אֵרוּעַ הַשָּׁקַת סֵפֶר שִׁירָה.

הַמְּשׁוֹרֶרֶת בַּשּׁוּרָה הָרִאשׁוֹנָה

אוּלָם מָלֵא קוֹלוֹת דּוֹמְעִים.

מִסַּפְסָל צְדָדִי הִקְשַׁבְתִּי

כֵּיצַד הִקְרִיאוּ אֲנָשִׁים יָפִים

שִׁירִים רְצִינִיִּים

שֶׁלֹּא הֵבַנְתִּי.

וְנִזְכַּרְתִּי אֵיךְ בְּגִיל שֶׁבַע

הִזְמִינוּ אוֹתָנוּ הַשְּׁכֵנִים הַדָּתִיִּים הַנֶּחְמָדִים

לְלֵיל הַסֵּדֶר.

בָּאנוּ כֻּלָּנוּ חֲגִיגִיִּים

אַבָּא שָׂם אֶת הַכִּפָּה הָאֲדֻמָּה שֶׁל בֵּית הַקְּבָרוֹת

וְאִמָּא הֵבִיאָה פְּרָחִים.

כֻּלָּם הָיוּ מְרֻכָּזִים וּנְכוֹנִים.

יָשַׁבְנוּ בִּקְצֵה הַשֻּׁלְחָן וְחִיַּכְנוּ

כְּשֶׁשָּׁרוּ אֶת כָּל הַשִּׁירִים

וְאָמַרְנוּ אָמֵן כְּשֶׁצְּרִיכִים

וּכְשֶׁהַיְּלָדִים הִתְחִילוּ לִקְרֹא

מָה נִשְׁתַּנָּה,

הִתְאַמַּנְתִּי בְּשֶׁקֶט

מִלָּה אַחַר מִלָּה

שֶׁלֹּא הֵבַנְתִּי.

כְּשֶׁהִגִּיעַ תּוֹרִי, הָיִיתִי מוּכָנָה.

סִיַּמְתִּי לְדַקְלֵם בְּגַאֲוָה שׁוּרָה שְׁלֵמָה,

כְּשֶׁהָאִשָּׁה הַנֶּחְמָדָה

אָמְרָה תּוֹדָה, תּוֹדָה

אֵיזֶה יֹפִי,

יַלְדָּה מַקְסִימָה

וְלֹא נוֹרָא,

אֶת זֶה כְּבָר קָרָאנוּ.

 

(מתוך טפשונת משטרים: פורטרט הגירה – אלקס ריף. פרדס הוצאה לאור, 2018)

 

היום יש לי מילים בשביל אותה ילדה: לא פספסת את הסיפור. הסיפור הגדול של הציונות ושל הקמת המדינה היהודית הוא בדיוק הסיפור שלך. את לא צריכה להיזכר בשום מילות שיר או לשנות את שפתך או את תודעתך; הזהות היהודית שלך היא־היא התגשמות החזון הציוני. במאמר זה אציג מבפנים את הסיפור היהודי שלנו – יוצאי ברית המועצות לשעבר. החובה לעשות זאת גדולה משום ששתקנו זמן רב מדי ונתנו לאנשים אחרים לספר את סיפורנו. מי שיקשיבו לסיפור הזה, יוכלו לשמוע את קולה של הזהות היהודית שבוקעת מבעד לשאלות של דת והלכה ואת המחויבות הגדולה לסיפור הרחב של העם היהודי ושל מדינת ישראל.

*

רבים כבר כתבו על מגוון המתחים בין הגדרותיה השונות של מדינת ישראל. אל תוך המתח המובנה הזה הגיעה מברית המועצות עליית שנות התשעים של המאה הקודמת, עלייה שכל כולה תקווה לחבור לארץ היהודים, לחירות ולעתיד טוב לבני ובנות הדור הבא. אולם בחלוף שלושים שנה מרגע מכונן זה נדמה שבציבוריות הישראלית נטמעה התודעה שהעולים יצרו קונפליקט. העולים שאינם יהודים על פי ההלכה היהודית נדרשו להשלים עם היותם אזרחים שאינם יכולים להינשא במדינתם. אנשים המחשיבים את עצמם יהודים, או חסרי דת, הפכו ל"בעיה". הם נקלעו לתוך חברה משוסעת המשתמשת במשקפיים ההלכתיים כדי להבחין בין יהודים ובין לא־יהודים ומשטיחה בכך את זהותם האישית. אין לזלזל בהלכה היהודית ובמעמדה, שהרי הדבר נעשה בחסות כוחן הפוליטי של מפלגות וקבוצות בישראל. ברצוני להציע חלופה אחרת, שאני רואה בה חלופה ערכית ולאומית.

דווקא זהותם הלאומית של היהודים בברית המועצות לשעבר, הגם שנקבעה על ידי אנטישמיות חברתית או ממסדית, יש בה כדי לבשר דבר מה למדינת ישראל. דווקא תחושת הלאומיות היהודית יכולה לאפשר בסיס רחב יותר של סולידריות אזרחית בישראל, לכל הפחות בצד היהודי שלה. אי־אפשר לצמצם את הזהות היהודית של יוצאי ברית המועצות לשאלות של דת או חסרי דת. לא משום שהם חסרי דת אלא משום שדווקא בשל האילוצים ההיסטוריים נוצרה חברה יהודית משוללת דת, ואף משוללת אלוהים. כל הדברים הללו השתנו דרמטית במדינת ישראל בגלל ההשתלבות וההזדהות המחודשת עם המסורת היהודית. קשה ומורכב לבחון לאומיות יהודית בלי דת, אבל על ידי בחינה שכזאת מתאפשרת חזרה לתפיסותיהם של ראשוני הציונים באודסה ומימוש של משהו מן החזון שלהם בחלוף מאה שנה.

בגיל חמש, בשנת 1991, עליתי עם משפחתי מברית המועצות לישראל. הייתי רק אחת ממיליון עולים שעזבו מדינה מתפוררת וחיפשו עתיד טוב יותר לילדיהם. כשהגענו למדינת היהודים, הכרנו, משפחתי ואני, מעט מאוד את הפרקטיקה של אותה יהדות. מולדתי הייתה במשך שבעים שנה מדינה דיקטטורית שעברה מחיקה דתית. היהדות, כמו כל שאר הדתות, הוצאה אל מחוץ לחוק. החליפו אותן המפלגה הקומוניסטית והסגידה לה. אלוהים הוחלף בסטלין. כל פרקטיקה דתית נחשבה חתרנות נגד השלטונות, ולכן אסור היה לאפות מצות בפסח, לחבוש כיפה או לעשות ברית מילה. על ראשם של יהודים שנתפסו בתקופה הסטלניסטית נוהגים על פי מצוות ההלכה היהודית או מחזיקים ברשותם ספרי קודש ריחפה סכנת פיטורים מהעבודה, ישיבה בכלא או גרוע מאלה.

כך, במשך שלושה דורות, עברה אחת הקהילות היהודיות הגדולות באירופה מחיקה תרבותית. בשנת 1917, עת פרצה המהפכה הקומוניסטית, רוב חברי הקהילה היהודית התגוררו בקהילות יהודיות בתחום המושב וקיימו אורח חיים דתי. אבל בשנת 1990, עת התפרקה ברית המועצות, רוב היהודים חיו בערים הגדולות. מוסד הקהילה לא היה קיים עוד, ולרובם לא הייתה כל היכרות עם המסורת היהודית. למעשה, מה שנותר ליהודי ברית המועצות הוא זהותם הלאומית, שכן בשעה שהתרבות והמסורת שלהם הוצאו אל מחוץ לחוק ונמחקו בשיטתיות בידי הממסד, השתייכותם הלאומית נשתמרה היטב, צוינה במפורש בדרכונים, והייתה אף היא עילה לרדיפה ולאפליה. היהודי הסובייטי נדרש לזנוח את המסורת היהודית, ומנגד קיבל תזכורת מתמדת מהשלטונות ומהסביבה בדבר יהודיותו. עם זאת, לא מדובר בסרח עודף. הזהות הלאומית היא מה ששימר את יהדות ברית המועצות; היא מה שבכל זאת ייחד את היהודים מסובייטים אחרים, והיא מה שאפשר להם אחר כך להקים מחדש את זהותם במדינת ישראל.

האפשרות לחיות חיים יהודיים מסורתיים אומנם נלקחה מיהודי ברית המועצות, אבל זהותם היהודית נותרה איתנה, וגם אם לא יכלו לקיים חיי קהילה, בהחלט היה "קיום יהודי" גם בשנות השלטון הקומוניסטי, מעל ומתחת לפני השטח. יש הקוראים לתופעה הזאת ״יהדות כתרבות דקה״ (מונח שטבע פרופסור יעקוב רואי), אבל אל לה לכותרת הזו לבלבל – מדובר ברבדים על גבי רבדים של קיום יהודי, גם אם בשכבות דקות, בכל תחומי החיים ובתנאים הלא־פשוטים שהמשטר הקומוניסטי הכתיב. היהודים ידעו תמיד מי בסביבתם יהודי גם בהיעדר קהילה מוצהרת. הם בילו זה עם זה, התחתנו ביניהם וסגדו למצוינות אקדמית כדי להילחם באנטישמיות, שתמיד רחשה מתחת לפני השטח ומנעה מיהודים רבים להתקבל לאוניברסיטאות או למקומות עבודה נחשבים.

ברקע הייתה מדינת ישראל. ב־1948, כשהיא קמה, הסתכלו עליה יהודי ברית המועצות בהתפעמות מסויגת ובריחוק מובן; בכל זאת, סטלין עוד היה בחיים. עם קום המדינה החמירה העוינות כלפי היהודים, שנחשדו בהזדהות לאומית כפולה, והם היו צריכים להיזהר מהבעת הזדהות פומבית עם המדינה הצעירה. אבל בשנת 1967, לאחר שישראל ניצחה במלחמת ששת הימים, היה יום הניצחון ליום חג ליהודים סובייטיים רבים. יש בעולם יהודים שנלחמים על מדינתם היהודית והחופשית ומנצחים! מעטים מול רבים, כמו באותו חג שאת שמו אולי כבר לא זכרו. בשנות השישים החלה התעוררות ציונית בברית המועצות במוקדי ערים גדולות כמו מוסקווה, סנט פטרבורג וריגה. הפעילות בקיני הפעילים הציונים, שביקשו ללמוד יהדות וכתבים ישראליים וכמובן לעלות לישראל, התרחבה והתפשטה. גם הפעילים האלה רצו חלק בהקמה מחודשת של המדינה היהודית, אך ברית המועצות חסמה בפניהם את היציאה. שנים ארוכות נאבקו מעטים מול מדינה דיקטטורית עקשנית ונקמנית. בקשתם של רבים לעזוב לישראל סורבה, ורבים מהם פוטרו ממקומות העבודה שלהם, נאסרו לשנים ארוכות או נשלחו לגלות רחוקה – כל זאת כדי לדכא את רצונם לעלות לישראל. את המחיר שילמו לא רק מבקשי העלייה אלא גם משפחותיהם.

את עשייתם של פעילי העלייה התניע לפני 42 שנה, בשנת 1970, ״מבצע חתונה״, שם הקוד לניסיון של קבוצת יהודים "סירובניקים" לחטוף מטוס אזרחי ריק כדי להסב את תשומת הלב של העולם לכך שיהודי ברית המועצות אינם יכולים לעזוב אותה ולעלות לישראל. הניסיון הזה התניע את ההקמה של תנועת ״שלח את עמי״ העולמית, שעם חבריה נמנו גרעין של עשרות אלפי יהודים סובייטיים שנאבקו מבפנים ומיליוני יהודים בעולם שתמכו בהם מבחוץ וקראו לשחרר את יהודי ברית המועצות. התנועה השיגה הישגים אדירים ביצירת לחץ בינלאומי על ההנהגה העולמית, ובפרט זו האמריקאית, שמצידה לחצה על ממשלת ברית המועצות, והיא תרמה תרומה עצומה לפתיחת השערים וליציאתם של 160 אלף יהודים בשנות השבעים ושל מיליון וחצי נוספים בשנות התשעים.

תמיד יש אוונגרד, הלוחמים הסוללים את הדרך בכוח האידאולוגיה, ואחריהם ההמונים, שמגיעים מכוח האינרציה. כך הגיעו לישראל בשנות התשעים מיליון יוצאי ברית המועצות. במובנים רבים הייתה זו עלייה יהודית ששרדה נגד כל הסיכויים את סטלין, את הרס בתי הכנסת, את מחיקת החגים והשמות היהודיים ואת האנטישמיות שפשתה בכול. זו הייתה עלייה שהיא נס; נס יהודי גלוי שמיליון יהודים הצליחו, למרות כל מה שעברו, לשמור על זהות יהודית זו או אחרת. נכון, לא כולם היו ציונים ולרובם הייתה היכרות מעטה מאוד עם המסורת היהודית, אבל הם הגיעו לישראל, ורובם המוחלט בחרו להישאר בה ולגדל בה ילדים יהודים ישראלים, צברים. אבל, לצערי, ממרחק של שלושים שנים מהעלייה אפשר כבר לומר בוודאות שמדינת ישראל נכשלה בקליטתם של ישראלים דוברי רוסית לתוך היהדות ושהסיבה לכך היא שאין בישראל הפרדה של הדת מהמדינה. מעת עלייתנו ועד היום אנחנו יהודים סוג ב. מדינת ישראל אינה מכירה בייחודיות של יהדות ברית המועצות ואינה נותנת לה פתרון מלא ושוויוני.

הממסד הדתי בישראל מתייחס לכלל העולים מברית המועצות בחשדנות עמוקה ובעוינות ועורם קשיים בכל מפגש שלהם עם המוסדות, מלידה עד קבורה. אלה מאיתנו שהם יהודים על פי ההלכה עוברים בירורי יהדות משפילים ברבנות. ה־400 אלף מתוכנו שאינם יהודים על פי ההלכה אינם יכולים להתחתן בישראל או להיקבר לצד בן או בת הזוג היהודים שלנו באותו בית קברות. אלה מאיתנו שמעוניינים לעבור גיור פוגשים הליכים מתנשאים וקשים ומוותרים מראש או באמצע התהליך. במחקר שעשו מכון ירושלים למחקרי מדיניות ולובי המיליון השיבו 45% מהמרואיינים בגילים 18–45 שאינם יהודים על פי ההלכה כי הם בכל זאת מעוניינים לעבור הליך גיור אם ייעשו בו שינויים, למשל אם הוא יהיה מכבד יותר ויתרכז במתגייר.ת ולא בבני משפחתו (ראו אברמזון ברוש, ספוז'ניקוב ולוי, 2021). ואף על פי כן, 94% מ־1.2 מיליון הישראלים דוברי הרוסית הם יהודים על פי הגדרתם את עצמם, אף שהרבנות מכירה ביהדותם של 74% מהם בלבד. לכל האנשים האלה אין זהות אחרת. בחלוף שלושים שנים, מדינת ישראל נכשלה כישלון מהדהד בפתיחת הדלת לעלייה מברית המועצות. האסון של העם היהודי הוא שהן הממסד והן מערך שירותי הדת לא הצליחו עד היום לקלוט אותנו לתוך היהדות ולפתוח בשבילנו את הדלת כדי לגשר על שבעים שנה של משטר טוטליטרי שביקש למחוק את יהודיותנו.

בפרשת ניצבים נאמר: ״שָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ״ (דברים ל, ג–ד). עם זאת, חדשים לבקרים טוענים גורמים פוליטיים או דתיים שסעיף הנכד בחוק השבות הוא אסון לעם היהודי, מפני שהוא ״מכניס למדינת ישראל עשרות אלפי גויים בכל שנה״, כולל כאלה ש"ממשיכים להחזיק בדת זרה" (נחשוני, 2022). סעיף הנכד, שנוסף לחוק השבות בשנת 1970, קבע כי בנים ונכדים של יהודים זכאים לעלות לישראל גם אם אינם יהודים בעצמם. הדיון בביטולו הוא לא פחות מיריקה בפניהם של רבים מציבור יוצאי ברית המועצות לשעבר בישראל. המסר לאותם ישראלים שאינם יהודים על פי ההלכה הוא ש"אתם כאן בטעות, ולהבא אנחנו נמנע את הטעות הזאת ולא ניתן לשכמותכם להיכנס". במקום לחבק את הבנים והנכדים שחוזרים הביתה, טורקים בפניהם את הדלת! זאת ועוד, 44 אלף עולים כבר הגיעו לישראל מאוקראינה ומרוסיה בעקבות פלישת רוסיה לאוקראינה בפברואר 2022. אילו לא היינו יכולים לקלוט את אחינו במלחמה הזאת, היכן היינו קוברים את הבושה?

היום אני מנכ"לית עמותת ״לובי המיליון״, שהוקמה לפני כשנתיים בידי פעילים חברתיים בני ״דור 1.5״, צעירי עליית שנות התשעים. אנחנו מבקשים לקדם זכויות וצרכים של 1.2 מיליון ישראלים יוצאי ברית המועצות לשעבר מול מקבלי ההחלטות כדי לומר החל מרגע זה: ״שום דבר עלינו בלעדינו!״. לא מספיק לנו להשתלב במדינה. אנחנו רוצים להוביל אותה למקום טוב יותר, להפוך אותה למדינה יהודית שוויונית למען כלל היהודים החיים בה; באופן שפותח את הדלת – בסבלנות, בכבוד למורשת ולהיסטוריה, באהבה ובאנושיות יהודית.

מדינה יהודית, בעיניי, היא מדינה שמשתנה, מדינה שהיא בצמיחה ובלמידה תמידית, מדינה שלא יכולה בלעדיי כמו שאני לא יכולה בלעדיה. את פעילותנו אנו עושים קודם כול כישראלים, אבל לא די בכך. אנחנו זקוקים לכלל החברה הישראלית – שתעמוד לצידנו ותצטרף אלינו כדי להשפיע על דמותה היהודית של מדינת ישראל.

 

מקורות

אברמזון ברוש, דבורה, אינה אורלי ספוז'ניקוב, ודגנית לוי (2021). המלצות להסרת חסמים מערכתיים עבור ישראלים דוברי רוסית: גיור, ייצוג בשירות הציבורי ומיצוי זכויות לקשישים. מכון ירושלים למחקרי מדיניות (בתמיכת לובי המיליון).

נחשוני, קובי (2022, 13 בדצמבר). רבנים בכירים לנתניהו: "בטל את סעיף הנכד בחוק השבות". ynet.

 

אלקס ריף היא משוררת, יזמית ופעילה חברתית; מייסדת קבוצת "הבריגדה התרבותית", מנכ"לית עמותת "לובי המיליון" ומיוצרי הסדרה התיעודית ״דור 1.5״ (כאן11).