אנטישמיות

קלינטון טועה ומטעה

בשלהי כהונתו של הנשיא ביל קלינטון, כאשר הפופולריות שלו בציבור האמריקאי החלה לדעוך, הוא הרבה לפקוד את אזורנו והרגיש בבית בישראל. מלות הפרידה שלו מיצחק רבין, "שלום חבר", החום שהפגין כלפי אזרחי ישראל ובקיאותו ברזי החיים בארץ נטעו בנו תחושה שהוא חבר של כולנו.

ההתבטאויות התמוהות שהשמיע בשולי ועידה שכינס בניו יורק בשבוע שעבר, כאילו העולים מברית המועצות לשעבר הם מכשול משמעותי לשלום, הן פוגעניות ומסולפות. פתיחת שערי ברית המועצות ויציאתם של מיליוני יהודים היוו תרומה מכוננת לא רק לישראל, אלא למערב כולו. התוספת של עשרות אלפי רופאים וחברי צוות בבתי חולים, מהנדסים, טכנאים, מדענים והוגי דעות, מוסיקאים, שחקנים ואמנים, לא רק סייעה לנס הכלכלי שמתרחש כאן ואפשרה את הפיכתה של ישראל למעצמת היי-טק, היא גם העשירה באופן משמעותי את הציוויליזציה המערבית כולה.

ניתוח ההבדלים בתמיכה בשלום בין ילידי הארץ, העולים מאירופה וממרוקו, במדינה שמתאפיינת במיזוג אמיתי של יוצאי מדינות ותרבויות שונות, על סמך סקר שאולי הוא ראה ואולי שמע אודותיו, הוא לא רציני בעליל. איך יצביע, לדעתו, בנו של אב יוצא מרוקו ואם שנולדה ברוסיה? מה מידת התמיכה בתהליך המדיני של חייל שהוריו עלו מלואיזיאנה בארצות הברית והתנחלו בשומרון? אין סיבה להגיב גם להאשמותיו נגד לוחם החופש נתן שרנסקי על כך שהוא סרבן שלום, כאשר הן לא מכוונות לנשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד ולא לחסן נסראללה מנהיג החיזבאללה.

זו לא הפעם הראשונה שקלינטון מחליף את מגבעת הנשיא בכובע הפרשן הפוליטי הישראלי. הוא נהג לעשות זאת מדי פעם גם בתקופת ממשלת רבין, כאשר נכנס לרזי הפוליטיקה הישראלית כדי לנתח את הלחצים הקואליציוניים מצד ש"ס, המפד"ל או צומת. ואולם, באותם ימים זה נועד להקל על ראש ממשלת ישראל, ולא להיפך. הפעם הדברים עלולים להישמע כהכנת הרקע להאשמתה של ישראל ושל הנציגים הנבחרים של חלקים מהאוכלוסייה, שכונו בפיו "הבחורים הקשוחים בשכונה", בכישלון אפשרי של המשא ומתן עם הפלסטינים.

זה יכול היה להיאמר אחרת. קלינטון, החבר של יצחק, שלנו, היה צריך לנצל את הכנס שהוא עמד בראשו כדי להוביל תנועה עולמית להכרה בישראל כבמדינת העם היהודי. ייתכן שזהו ההישג היחיד שיוכלו העולים האלה לרשום לזכותם כאשר הם יידרשו לוויתורים כואבים על חבלי מולדת ועל מקומות קדושים לדתם ולתרבותם, למען השלום. הסדרי ביטחון הם חשובים, אבל הם בבחינת סידורים טכניים. הכרה באופיה היהודי של ישראל חשובה כדי לסמן את תום הסכסוך, כדי למנוע בעוד עשור תביעות חדשות לוויתורים מצד ערביי ישראל, בדרך למימוש השאיפה האיסלאמית להקמת מדינה פלסטינית שלצדה מדינה דו-לאומית – גם אם שמה, ישראל, יישמר לעת עתה.

אין זה אופנתי להתבטא כך, בעידן שבו תופעת הדה-לגיטימציה הפכה כלי ניגוח שגור נגדנו בעולם הערבי ובאירופה, תופעה המחלחלת גם לארה"ב. ייתכן שצודקים אלה הטוענים כי התשובה לתופעה זו לא תימצא רק בהסברה, אלא גם בשינוי המציאות לטובה ובחשיבה אסטרטגית. אולם הם טועים טעות מרה כאשר הם מזלזלים במידת הנזק שהדה-לגיטימציה גורמת מבית, במידת ההשפעה שלה על תומכים וידידים כמו קלינטון ובקרב יהודי התפוצות, המותקפים יותר ויותר על הזדהותם עם ישראל, עם הערכים ועם הציוויליזציה היהודית.

ביל קלינטון הוא לא רק קורבן של המסע הזה נגד ישראל והעם היהודי. בדבריו, הוא הפך למי שמגביר את הלהבות.

המאמר פורסם לראשונה בעיתון "הארץ"