עיצוב מדינתי של "מדינה יהודית כתרבות", ולא כפרקטיקות כופות של אורח חיים דתי במרחב הציבורי, יאפשר לחבר לתרבות המפוארת הזו ציבורים ופרטים שמעוניינים לשמר זהות לאומית, בלא כפייה דתית או התערבות מדינתית בליבת זכותם לדת או מדת.
איך להקיף עולם ומלואו – "מהי מדינה יהודית?" – ברשימה קצרה אחת? אי־אפשר, וגם אין צורך.
מדינה יהודית היא סך כל הכמיהות באלפיים שנות גלות, היא כל העיניים שהביטו מזרחה, היא "אם אשכחך ירושלים", היא כל תפילות "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד", היא חוק השבות וההבטחה הגלומה בו לכל יהודֵי העולם באשר הם לכך שיש להם מולדת שפתוחה לפניהם תמיד ושיש להם כאן בית.
מדינה יהודית היא השפה העברית, היא העובדה ששמות הילדים הנקראים כאן נושאים משמעות בשפה ישנה־חדשה, היא הממצאים הארכאולוגיים, היא כל חרס וכל מטבע קדום מימי בית ראשון או שני הנושאים מזכרת "מן הבית מן החוף", היא זיכרון השואה ונס התקומה והכרח ההגנה ומושא הגבורה, היא המשך של היסטוריה מפוארת והיא עיר מקלט, בַּית יוצר לנשמת האומה וחוף מבטחים, היא גדרות צבר ונופי קדומים, היא דבש התאנה ועסיס אבטיחים, היא אור התכלת העזה וים השיבולים, היא "שדות שפוכים הרחק, מאופק ועד סף, וחרובים וזית וגלבוע", היא קיבוץ גלויות ו"והגדת לבנך", היא שירה ונבואה ותרבות וחזון מלהיב, היא בית הלל ובית שמאי, היא "התקווה בת שנות אלפיים", היא ריבוי אפשרויות.
מדינה יהודית היא גם זיכרון הגֵרוּת, "כי גרים הייתם בארץ מצרים", והיחס החומל שאמור להיות לנו כלפי גר, יתום ואלמנה כשאנחנו ריבונים ועצמאים וחופשיים וחזקים, היא הזדמנות שאסור להחמיץ לכינון חברה צודקת, מתוקנת ונאורה, חברה שהחלשים בה אינם שקופים, שהאדם בה הוא בַּמרכז והמדינה היא בשבילו ולא ההפך, שאזרחיה שווים זה לזה וחלקיה ערֵבים זה לזה, ארץ לוּ יהי.
אבא אבן עמד פעם על הקושי שבצמצום ההגדרה של היהדות למילה אחת, קושי המתקיים בעיניי בה במידה בעניין זיקוק מהותה של "המדינה היהודית": היהדות היא "דת, תרבות, לאומנות, זיכרונות, חלומות, ציביליזציה. כל מילה אחת שיזקקו לתארה תביא מן ההכרח להגדרה מוטעית".[1]
אם בכל זאת נגזר לצמצם את כל השפע, העושר והאושר שגלום בהיות מדינה יהודית למילה אחת, המילה בעיניי היא "תרבות".
אם לומר זאת בשתי מילים: "יהודית ודמוקרטית".
אם לומר זאת בחמש מילים: "לאור חזונם של נביאי ישראל".
כשבנו גשר בין היהדות לשיטת המשפט הישראלית בחרו מייסדי המדינה להתייחס לערכים הגרעיניים במסורת היהודית במובנה הרחב ושיקפו הבחנה ברורה וחדה בין הדת לבין התרבות, בין התורה לבין פעולה בהשראת חזון הנביאים. ובניסוח אחר שמצא את דרכו לחקיקה הישראלית והמשקף את אותו הרעיון: "לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של המשפט העברי ומורשת ישראל".
אם ברצוננו להרחיב את הדברים לפסקה אחת, אפשר וצריך לחזור בפשטות לפסקה בהכרזת העצמאות שמגדירה את אופייה של המדינה שקמה, פסקה שהכול בה ושלא רק שלא נס לֵחהּ אלא שההכרח בה אף התעצם:
מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.
אם יש טקסט שמבטא במדויק את רחשי הלב שלי לדמותה של המדינה היהודית המקוּוה, הוא מופיע בפסק דין גנוז של שופט בית המשפט העליון מישאל חשין; פסקה אחת המפרטת את חזונו ואת תפיסת עולמו ומתחילה במילים "לעצמי אבקש". זו הייתה בקשתו, שכוּונה לא לעצמו אלא לנכדיו, ולמעשה לכולנו:
לעצמי אבקש כי נכדי יחונכו במורשת אבותי ובמורשתי, כי ידעו מהי שירת הים, מי היתה דבורה הנביאה ומהי קינת דוד על שאול ויהונתן; כי ידעו מי היו הלל הזקן והרמב"ם; כי ישירו בדבקות "לי כל גל נושא מזכרת" ואת "סימן טוב ומזל טוב"; כי ידעו מי היה דיקי ומי הוא יבכה של יהודה עמיחי; כי יחיו את מגש הכסף; כי ידעו על מה נכתבה "מגילת האש" וכי ידעו מי היה ביאליק ומיהו חיים גורי; כי ילמדו על השואה וידעו כי שנית מסדה לא תיפול.[2]
כזו מדינה יהודית.
מדינה יהודית היא הבית הלאומי של העם היהודי המפוזר בכל קצות תבל, בית הפתוח לפניו תמיד. אבל היא לא רק המדינה של היהודים, ככותרת ספרו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל – "מדינת היהודים". ישראל היא מדינה המתבססת על התרבות היהודית, אגב הבטחת יכולתן של קבוצות מיעוט להגן על תרבותן ולבטא אותה.
תרבות יהודית אינה חופפת אורח חיים דתי או השלטת נורמות דתיות במרחב הציבורי. זו לא צריכה להיות מערכת כופה נורמטיבית חיצונית, כי אם בחירה שתהיה נתונה לכל אדם כך שיוכל לבחור לעצמו את דרכו מתוך העושר התרבותי היהודי המונח לפתחו. זו יצירה קולקטיבית, מתמדת, מתחדשת, לא־קפואה בזמן.
עיצוב מדינתי של "מדינה יהודית כתרבות", ולא כפרקטיקות כופות של אורח חיים דתי במרחב הציבורי, יאפשר לחבר לתרבות המפוארת הזו ציבורים ופרטים שמעוניינים לשמר זהות לאומית, בלא כפייה דתית או התערבות מדינתית בליבת זכותם לדת או מדת. הבלטת ההיבט התרבותי ביחס לרכיב היהודי בזהותה של המדינה, שלא כמו הרכיב הדתי, עשויה גם לצמצם ניכור של ציבורים שונים כלפיו. כך למשל, בעבור אזרחים החפצים בתיקון חברתי, בצדק ובשלום, אין מקור הנביעה של ערכים אלו רק בהיותם ערכים של האומות הנאורות ושל משפחת האדם אלא גם בהיותם ערכים השזורים במסורת היהדות עצמה. בדומה, קבלת השראה מ"חזונם של נביאי ישראל" יכולה להעצים את מקומו של הצדק הסוציאלי בחברה ולשמש נקודת נביעה לאימוץ זכויות חברתיות בשיטת המשפט הישראלית. וזו רק דוגמה אחת.
בעמדה דומה החזיק שופט בית המשפט העליון חיים כהן. יהודיותה של המדינה נגזרה בעיניו מהיותה יהדות של מדינת לאום, יהדות של תרבות, יהדות של פלורליזם, יהדות של רצף היסטורי ותרבותי בין העם היושב בציון לבין העם היהודי לדורותיו ופזורותיו. על פי תפיסה זו, ב"מדינה יהודית" אמורה גם להיות מחויבות ל"ערכים יהודיים", אלו שהיהדות הנחילה לאנושות כולה. וההידרשות להם בישראל יכולה, וצריכה להיות, לא רק דרך הלבוש האוניברסלי אלא גם מתוך הישענות על מקורם היהודי וגאווה בו. הדיון בתופעה שאנו עדים לה לפרקים, של ניכוס רטורי של היהדות ונשיאת שמה לשווא בד בבד עם התנהלות הרחוקה מאוד ממהותם של ערכים אלו, הוא נושא לרשימה אחרת. ובלשונו של השופט כהן: "האמת היא שאילו המדינה הייתה מושתתת אך על ערכי אמת של היהדות בלבד, לא הייתה משלימה לא עם אי שוויון ולא עם גזענות, לא עם אלימות ולא עם קנאות, לא עם דיכוי החופש ולא עם סתימת פיות" (כהן, 2006, 389).
ברגעים כאלו ראוי לזכור כי גם אם תארך הדרך להגשמתו של החזון, וגם אם יש והיישום העכשווי קלוקל ומכתים, הערכים בתצורתם המקורית יאירו את דרכנו כדי שלא נסטה, כדי שנוכל לחזור.
רבי חיים מוולוז'ין אמר על היהדות: "יש פיגומים, יש קירות, יש בית, אבל כל יהודי צריך 'לקנות' לו את החזקה עליו מחדש. כל יהודי צריך לרהט ולשפץ בהתאם לאמצעיו, בהתאם לטעמו המיועד. ויש בו מקום לכ"כ הרבה דברים יפים" (כהן, 2006, 116).
אפשר לקרוא לזה גם "קיבוץ גלויות של נכסי התרבות של העם היהודי לדורותיו, בימים ההם, בזמן הזה"; לכלול בתוך המושג "מורשת ישראל" את כל נכסי התרבות שעם ישראל לדורותיו יצר. לחבר סביב התרבות א.נשים שליבם מתרחב למשמע ניגון ישראלי, כי "שירים הם לפעמים האהבה האחרונה לבית שרחק", ששירת העשבים ונופים מדבריים וריח פרדסים וצמרות של ברושים ופרח הלילך ושיחים גבוהים ופרועים של צבר בצידי הדרך אל בורות המים וכל האור וכל הפנאי וכוכבים בחוץ וספרי שירה קטנים על מדפים עושים להם משהו.
התרבות הישראלית פועמת כנביעה של מים צלולים המתגברת על העכור, צירופי שפה מענגת, יצירה מקומית מרגשת שיכולה להיווצר רק כאן ומחברת אותנו אל המקום הזה בעבותות של אהבה ושייכות. "הללויה בגלל דברים כאלה" ובגלל "שירי הלב ההם שאין כמותם". אם נצליח שהמציאות תיראה ותישמע קצת יותר כמו בשירים, אז עוד יהיה טוב.
אז לכל מי שמתגעגעת, לכל מי שמקווה, לכל מי שרואה לנגד עיניו "אותה ארץ חפץ אותה לא מצאנו", איזשהו חלום משותף שגם אם לא התגשם תמיד במציאות אלא רק כדימוי מוסכם בתודעה הציבורית, אבל כזה שאצר בתוכו בעבור רבים את טעם החיים דווקא במקום הזה, בואו נבנה גשרים ירוקים מעל ומעבר לכאן המהביל, אל תוככי ישראליות על־זמנית תמידית, געגועית כזו, שהכול בה עוד פתוח ואפשרי והעתיד המדומיין אופטימי ויונק משורשי החזון המכונן.
בואו ננתב את הגעגוע לעשייה, לחזרה לנופים רגשיים שמדברים אלינו, שמרעידים את נשמתנו. בואו לא נוותר על ההכרח לחשוף אותם מחדש, גם אם זוהרם הועם וקווי המתאר שלהם דהו.
בואו נאמין ש"בצל כפות תמר, בארץ הכנרת, היה לי אור ושמש תועפות, הבוקר שם נשאר, זהב נגע בדרך, ונשמתי חלמה את שעיניי צופות".
בואו נאמין בסיכוי לחברה מתוקנת, צודקת יותר, מוארת וירוקה, ערכית ותרבותית, ששפתה עשירה וחלקיה שזורים זה בזה ואינם נפרמים ומתפרדים. ישראליות של נורמליות, של חולין, של שוויון לכל אזרחי המדינה, של אוויר צלול ותקווה ישראלית.
כשאנחנו נזכרים בחומרים שמהם עשויה אהבת הארץ שלנו – הארץ, התולדות, ההגות, המחשבה היהודית, המקורות, השפה העברית, האמנות, הספרות, השירה, המוזיקה, הזמר, הנוף, הטבע, הצבע, השיר המטורף של הארץ – גם אם לפעמים נדמה לנו שהתקווה הוחמצה, פתאום זה נראה מחדש אפשרי. הושט היד וגע בה.
אז כשאני מתגעגעת – העברית והספרים והתנ"ך והשירים והמנגינות והאותיות העבריות משגרים אותי לתדר "הן אפשר" ולארץ ישראל שיש בה עדיין כל התקוות וכל החלומות ולא רק המציאות, שלפעמים היא סדוקה ולפעמים חלונותיה מכוסים בערפיח סמיך שמאפיל על האור; האור שנמצא שם בשפע בחוץ, ונמצא גם בתוכנו אנו.
זו אינה הזמנה להתרפקות נוסטלגית על הריסות עולם ישן שהיה וחרב וגם לא היאחזות בג'יפ שעבר. זוהי קריאה לפעולה, שאיפה, הזדמנות בחייה של אומה לשוב לנקודה שבה נוסחו הדברים כחזון בהיר ומדויק שיש לחזור אליו ועליו ולהתבונן בו כדי לאתר בו ומתוכו עקבות של חלומות ישנים וליצור מהם בשורה חדשה מלהיבה ומחר של תכלת. "כל זה אינו משל ולא חלום, זה נכון כאור בצהריים, כל זה יהיה מחר אם לא היום, ואם לא מחר אז מחרתיים".
לקראת שנת החמישים להיווסדה של מדינת ישראל נשאל השופט חיים כהן מהם חלומותיו בעניינה של המדינה, וכך השיב: "בשביל המדינה היהודית כיום אני רוצה יהדות של צדק, של משפט, של רציונליות ותבונה. 'ועשית הישר והטוב' צריכה להיות כל התורה כולה. בין כך ובין כך 'ואהבת לרעך כמוך' קיים רק על הנייר, אבל 'ועשית את הישר והטוב' בשבילי היא כל התורה" (כהן, 2006, 134).
הדברים נכונים ותקפים בה במידה גם לקראת שנת ה־75 של המדינה.
הם אף אוצרים את ליבת המהות של המדינה היהודית כתרבות.
הן אפשר.
אֶרֶץ שִׁבְעַת הַמִּינִים. אֶרֶץ הַסַּכִּינִים.
אֶרֶץ עוֹבְדֵי הָאֱלֹהִים. אֶרֶץ עֲנוּשֵׁי הָאֱלֹהִים.
אֶרֶץ הַחֲבָל. אֶרֶץ הָאֲבָל.
אֶרֶץ הַר גְּרִיזִים וְהַר עֵיבָל.
אֶרֶץ מַיִם בִּמְשׂוּרָה. אֶרֶץ קַיִץ־תַּבְעֵרָה.
"אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ", לְפִי הַהַשְׁמָצָה הַמֻּכָּרָה.
"אֶרֶץ הָאָבוֹת, שֶׁבָּהּ תִּתְגַּשֵּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת!".
אֶרֶץ הַמָּשִׁיחַ הָעוֹמֵד אוֹ־טוֹ־טוֹ לָבוֹא.
אֶרֶץ הָעֶרְגָּה. אֶרֶץ הַמְּרִיבָה הַחֲגוּגָה.
אֶרֶץ בְּנֵי שָׂרָה וּבְנֵי הָגָר.
אֶרֶץ הַיְשֵׁנָה לָהּ בִּבְגָדִים וּבְנַעֲלַיִם.
אֶרֶץ כּוֹנְנוּת־סְפִיגָה.
(חיים גורי, "ארץ שבעת המינים". בתוך אף שרציתי עוד קצת עוד. הוצאת הקיבוץ המאוחד ודניאלה די־נור מוציאים לאור, 2015)
עו"ד דינה זילבר היא המשנה לשעבר של היועץ המשפטי לממשלה.
מקורות
כהן, חיים (2006). להיות יהודי: תרבות, משפט, דת, מדינה. כנרת, זמורה־ביתן, דביר.
ספר מישאל חשין (2006). הוצאת טבע הדברים [ללא ציון שם המחבר].
[1] צוטט בדברים שנשא השופט חיים כהן בהרצאה לפני הוועד היהודי־אמריקאי. ראו כהן, 2006, 149.
[2] מצוטט אצל השופט רמי חיימוביץ' ברשימה שכתב לכבוד השופט חשין בספר מישאל חשין, 2006, 76.