עם שוך אבק המערכה בעזה, נדרשת ישראל לתהליך עמוק של הפקת לקחים.
שאלות רבות עומדות לפתחנו וביניהן איך הגענו לסבב הזה, איך מטפלים בפער בין המאזן הצבאי למאזן התודעה והלגיטימציה הבינלאומית, איך נערכים למלחמה רב-זירתית ומהי האסטרטגיה הנכונה לישראל בסוגיה הפלסטינית בכלל ולגבי עזה בפרט. מאמר זה עוסק בשאלה האחרונה.
ישראל אינה יכולה להסכין עם מציאות בה חדשות לבקרים שכן עוין ואלים מטווח את אוכלוסייתה ומשבש את שגרת חייה. בהנחה שישראל תתמיד באסטרטגיה של הכלה-מבוססת-הרתעה מול החמאס בעזה (בהינתן שהחלפת החמאס ברשות הפלסטינית איננה ריאלית עתה ושעלות-תועלת ריסוק החמאס בעייתית מאוד) עליה לערוך חשבון נפש נוקב בשאלה כיצד להגדיל הסיכויים ליצירת שיווי משקל יציב לזמן ממושך. עובדה היא כי מאז 2014 החמאס והג'האד האסלאמי הגבירו את התעצמותם הרקטית ואת היכולת לייצר רצף ירי מרוכז, כשרוב הארסנל מקורו בייצור מקומי על-בסיס חומרים דו-שימושיים.
האדנים עליהם נסמכה האסטרטגיה האמורה כשלו. ראשית, ההרתעה הישראלית נשחקה בשנים האחרונות וקרסה עם מטח הרקטות לעבר ירושלים. שנית, שיקום הרצועה התנהל בעצלתיים וסבל ממחסור במימון. המנגנון הבינלאומי שנבנה בעקבות "צוק איתן" לניהול השיקום ושהיה אמור לפקח על מניעת זליגת חומרים לטובת התעצמות צבאות הטרור באמצעות ריבוי פקחים ומצלמות בתוך עזה – התגלה כחלש ומחורר והזרמת חומרי השיקום נמשכה גם כשחמאס שם ידו על חומרים כאלה. בנוסף, מנגנון זה נעקף בחלקו על-ידי מעבר סחורות בין סיני לעזה הפועל מזה כשלוש שנים סמוך למעבר רפיח (שער צלאח א-דין), שדרכו נכנסות משאיות ללא בידוק ממשי ושהכנסותיו מעשירות את קופת החמאס. שלישית, ההסתמכות על הכסף הקטרי כמבטיח שקט התגלתה כאשליה, בפרט שמדובר בשחקן בעייתי החותר לחיזוק חמאס ושכספו זורם מזה זמן ישירות לחמאס. לבסוף, המאמץ לכונן בין ישראל לעזה הסדרה ארוכת טווח לא צלח בעיקר בגין הפערים הגדולים בין הצדדים.
מה אם כן על ישראל לעשות ביום שאחרי?
תחזוק ההרתעה. ההרתעה הישראלית נטענה מחדש במבצע "שומר החומות". לכמה זמן? תלוי במידה רבה בנו. קברניטי המדינה הבטיחו חגיגית כי מעתה כל רקטה תענה אחת אפיים. במציאות של שקט הם לא ירוצו מן הסתם לסבב אלים בגין כל הפרה. ועם זאת, נכון לצפות להקשחת התגובה הישראלית אל מול "טפטוף" רקטי והתגרויות אלימות אחרות מכיוון עזה.
שיקום הרצועה ומניעת התעצמות. יש לבנות מחדש את המנגנון הבינלאומי העוסק בשיקום עזה, לחתור לכך שלא ינוהל על ידי האו"מ אלא על ידי ארה"ב, לגייס שחקנים אזוריים (בעדיפות למדינות מהמפרץ) ובינלאומיים נוספים למימון ולניהול השיקום תוך דילול התפקיד הקטרי, לבנות משטר פיקוח ביטחוני משמעותי בתוך עזה כולל הפסקת הזרמת חומרי שיקום נוכח כל הפרה חמאסית, ולסתום את כל הפרצות הקיימות. עזה צריכה לקבל את צרכיה ההומניטריים הבסיסיים ללא התניה אך מעבר לכך הקישור בין הפיקוח הביטחוני למניעת התעצמות לבין השיקום והפיתוח חייב להיות חזק מבעבר ולכלול גם את החזרת השבויים והנעדרים הישראליים.
בצד הצבאי, על צה"ל לבחון האם ואיזה מרכיבים מהמערכה (מב"מ) שהוא מנהל נגד ההתעצמות הצבאית של הציר האיראני בסוריה ישים לסיכול ההתעצמות בעזה, חרף ההבדלים הרבים בין הזירות.
לטווח הארוך, יש לבחון את השלמת ההתנתקות של ישראל מעזה באמצעות פתרונות תשתיתיים (כמו נמל מחוץ לשטח עזה) מפוקחים ביטחונית על ידי ישראל – מה שיאפשר הסרת האחריות הישראלית לרווחת עזה והתייחסות אליה כאל ישות אויב שכנה.
הגנה. על ישראל להאיץ פיתוח המערכת האנטי-רקטית מבוססת הלייזר (החיונית לא פחות מול החזית הצפונית) ולסכם ולתקצב תכנית רב-שנתית מעודכנת לצמצום פערי המיגון הפאסיבי.
המימד המדיני. במאבק בין הרשות הפלסטינית לבין החמאס על הנהגת התנועה הפלסטינית, שהיווה מניע מרכזי להחלטת חמאס להדליק את הסבב האחרון, יש להעדיף בבירור את הראשונה ולמצוא דרכים לתרגם הלכה למעשה. אמת, הרשות ומנהיגה אבו מאזן הינם שחקנים בעייתיים ביותר אך בסופו של יום הם עדיפים על החמאס והתיאום הביטחוני איתם הוא נכס לישראל.
צריך לומר ביושר שכל עוד חמאס שולט בעזה ובהעדר פתרון מדיני ישראלי-פלסטיני בעיית עזה לא תבוא על פתרונה המלא. אולם, ניתן לצמצם ולהכיל אותה, מה גם שחמאס הוא החלש שבאויבינו וראוי להתמקד בחזקים שבהם. אם לא נצליח בכך, לא ירחק היום בו נמצא עצמנו בעוד סבב אלים, אלא שאז יתכן שיכלול זירות נוספות.
פורסם לראשונה בידיעות אחרונות