למרות שבעתיד הלא רחוק המגזר החרדי צפוי להיות שליש מאזרחי ישראל, הממשלה הנוכחית פועלת לבצר את האוטונומיה שלו
לנגד עינינו מוקמת אוטונומיה חרדית. התהליך הזה לא חדש. החרדים חיים כבר שנים בבועה ומאחורי חומות. אבל ההסכמים הקואליציוניים, ביחד עם הרפורמות המתוכננות במערכת המשפט, ופרקטיקות שמקבלות עכשיו הכרה רשמית, מבצרים את האוטונומיה הזאת. הם יוצרים בישראל שתי מדינות. בחינוך, בתחבורה, בשיכון, בנשיאה בנטל הביטחוני. התהליך הזה פוגע בכולם, חרדים ולא חרדים, ומסכן את חוסנה של מדינת ישראל. במקרה שבו המדינה תתפצל, להלכה ולמעשה, לקנטונים (מדינות שונות) – היא לא תוכל להתקיים.
הקהילה החרדית מונה 1.28 מיליון איש, ומהווה 13.3% מאזרחי ישראל. רבע מתלמידי מערכת החינוך העברית הם חרדים. בתוך ארבעה עשורים החרדים יהיו שליש מתושבי ישראל. המאפיין הבולט ביותר של הקהילה החרדים הוא התבדלות. 66% מהחרדים גרים בערים חרדיות או בערים שיש בהן רוב חרדי בולט (ירושלים) או רוב חרדי מוחלט (בני ברק).
כעת, כשכוחם הפוליטי כמעט לא מוגבל, הם משתמשים בו כדי להגביה את החומות שמאחוריהן הם חיים, ולהקים הלכה למעשה, אוטונומיה חרדית, שמתקיימת על חשבון הרוב בישראל. החינוך החרדי לבנות ובעיקר לבנים הוא אוטונומיה ותיקה, שמלבד תקצוב מדינתי אין לה כמעט זיקה למדינה. תכני הלימודים נקבעים ללא שלמשרד החינוך יש יכולת להתערב בהם, הפיקוח על ההוראה ותנאיה אפסי עד לא קיים, וההשתתפות במערכת המדידה וההערכה של המדינה שולית.
ההסכמים הקואליציוניים שנחתמו מעצימים את המגמה הזאת. הם מגדילים את מימון המדינה לחינוך החרדי, תוך מתן פטור ממעט החובות והזיקות שעוד היו למערכת הזאת. הגדילה לעשות ש"ס. המפלגה הקימה אוטונומיה ביורוקרטית בכל מקום שבו היא פועלת, כדי לעקוף את הפיקוח והרישוי ברשויות המקומיות.
גם בתחבורה החרדים הולכים ומעמיקים את ההפרדה משאר המדינה. עם השנים נוצרה מערכת תחבורה ציבורית לכלל האזרחים, ואחרת לחרדים. בסבסוד משמעותי של המדינה, מקבלים החרדים שרותי תחבורה ציבורית שנעים בין הריכוזים החרדים. השירותים אמנם לא חסומים בפני שאר האוכלוסייה, אבל מכוונים כך שלמעשה רק חרדים יעשו בהם שימוש. בכך נפתח הפתח גם לעוול של הפרדה מגדרית בתחבורה הציבורית שנעשה רווח בקווים הללו.
בשיכון המגמה של סגרגציה חרדית מחריפה גם היא. בנוסף לחמש הערים החרדיות הקיימות, ההסכמים הקואליציוניים כוללים הסכמה על הקמת עיר חרדית נוספת. זאת לצד הטבות בתכנון ובנייה שנועדו לחרדים. לחרדים יש כמובן זכות לדיור ראוי, אבל כשהמצב בשוק הדיור לא מאיר פנים לאף קבוצה, תכנון ייחודי לחרדים בא על חשבון שאר האוכלוסייה.
בחסות פסקת ההתגברות, החרדים יוכלו להשלים שורה של צעדים משפטיים שלא יהיה מי שיבקר אותם. בראשם חוק הגיוס, שצפוי לאפשר לחרדים פטור מוחלט מגיוס תוך יצירת עיוות מוסרי ומשפטי זועק. גם הטבות שונות, שאותן מבקשים החרדים להעניק לעצמם, כמו ייצוג בדירקטוריונים ממשלתיים ללא צורך בכשירויות ראויות, הכרה בלימודים בישיבה כלימודים אקדמיים ועוד שלל הסדרים ייחודיים ומופרכים יוצרים חוק אחד לחרדים וחוק אחר לשאר הישראלים.
שילוב החרדים במעגלי העשייה ובחברה הישראלית הוא אתגר קיומי. כקהילה שצמחה בתוך גטאות, החרדים חיים בעולם נפרד. במקום לשנות את המגמה ולהביא לשילובם, הממשלה הנכנסת פועלת לביצור הגטו החרדי. התוצאה, שכבר נראית במציאות ושרק ותתחזק ותלך היא קיומה של אוטונומיה חרדית שתחיה אולי בתוך מדינת ישראל, אבל בפועל תתקיים לצדה. הזיקה בינה לבין שאר המדינה תהיה של תן מצד המדינה ומי שמקיימים אותה במיסיהם, וקח מצד החרדים.