ההפיכה המשפטית ומהפכת הנגד, בתוך שנה, שאנו עדים לה, היא טרגדיה בשני פרקים למשפט הישראלי, לדמוקרטיה ולחברה הישראלית
זו היתה שנה מטלטלת עבור החברה הישראלית ועבור המשפט הישראלי. היא החלה, כעת חיה לפני שנה, בהכרזת של המשפטים על ה"רפורמה המשפטית" שנועדה לשנות את פני המשפט הישראלי והסתיימה ב"מהפכה החוקתית השניה" בה פסד בג"ץ את חוק היסוד הנושא הסבירות.
שתי המהפכות, מזיקות, כל אחת בדרך אחרת, לחברה, למשפט למאמון במוסדות השלטון. שתיהן מלמדות ששינויים במערכת המשפט צריכים להעשות עקב בצד אגודל ובהסכמה רחבה.
לפני שנה נשא שר המשפטים יריב לוין הצהרה קצרה בה הודיע על כוונתו להוביל "רפורמה משפטית" שהיתה אמורה לשנות מן היסוד את המבנה המשטרי של ישראל ושזכתה לימים לתואר המהפכה או ההפיכה המשפטית. המהפכה המשפטית היתה אמורה לעסוק בכל בשורה של סוגיות ליבה: הענקת חסינות לחוקי יסוד מביקורת שיפוטית; פסקת ההתגברות ודרישת רוב בעליון לפסילת חוקים שתאיין למעשה את הביקורת על חוקים של בית המשפט העליון; יכולת למנות שופטים בהליך פוליטי ועל ידי הקואליציה; מינוי יועצים משפטיים על ידי פוליטיקאים כדי שלא יפריעו להם "למשול"; ולבסוף נטרול "עילת הסבירות" כדי שגם אם הממשלה תפעל שלא כדין, לא ניתן יהיה לבקר אותה.
ההכרזה על הרפורמה הקיצונית הזו, הובילה את מדינת ישראל למשבר החברתי החמור בתולדותיה. במשך חודשים המונים גדשו את הרחובות במחאה נגד הרפורמה, אנשי מילואים רבים הודיעו כי יפסיקו את התנדבותם ובכנסת התנהלה מלחמת כל בכל. התחושה הרווחת היתה שאנחנו על סף מלחמת אחים.
המהלך הקיצוני של הממשלה גבה מישראל גם מחירים קשים גם בזירה הכלכלית ובזירת הבינלאומית. השקל נחלש, ההשקעות צנחו, מדינות מובילות במערב החלו להטיל ספק במשטר הדמוקרטי של ישראל. מהומת האלוקים הזו, נגמרה, לפחות בכנסת, בקול ענות חלושה כשהרכיב היחיד של המהפכה המשפטית שחוקק היה התיקון לחוק יסוד: השפיטה, "חוק הסבירות". למרבה הצער הכנסת אמצה את הנוסח הקיצוני ביותר שניתן, ושללה מבית המשפט כל אפשרות כמעט לשימוש "בעילת הסבירות", מה שהוביל לתוצאה רעה נוספת "המהפכה החוקתית השניה".
פסיקתו של בית-המשפט שלראשונה בישראל ביטלה חוק יסוד היא "מהפכה חוקתית" שייתכן שמאפילה אפילו על זו הראשונה שקבע הנשיא בדימוס אהרן ברק לפני כמעט שלושים שנה בפסק דין "בנק המזרחי". זוהי דרמה בקנה מידה היסטורי במשפט הישראלי, שמערערת, את היסודות החוקתיים והממשליים עליהם ניצבת מדינת ישראל.
פסק הדין מכריע בשתי סוגיות כבדות משקל. הראשונה היא השאלה אם יש לבית-המשפט סמכות לבקר חוקי יסוד. הדילמה קשה. מצד אחד, חוקי יסוד נתפסים כ"נורמות חוקתיות" כלומר חוקים בעלי מעמד חוקתי ועליון, אותם מחוקקת הכנסת כ"אסיפה מכוננת".
משכך, התערבות בהם ובוודאי ביטול שלהם, כמוהו כביטול סעיף בחוקה על ידי בית משפט שעצם סמכותו לביקורת שיפוטית מוטלת בספק. מצד שני, מאחר וכיום אין הליך חקיקה ייחודי לחוקי יסוד, אלו יכולים להחקק ברוב אקראי, ולאפשר לכנסת לקבוע באמצעות "נורמות חוקתיות" הסדרים לא ראויים. אם ניתן לחוקי יסוד כאלו חסינות מכל ביקורת של בית המשפט, ניצור מסלול "עוקף בג"צ" שהכנסת תוכל לעשות באמצעותו ככל העולה על רוחה. בסוגיה הזו, 13 מבין 15 השופטים סברו כי אין לתת לחוק יסוד חסינות מפני ביקורת, רק בגלל שכותרתו של החוק היא כזו.
הסוגיה השניה עסקה בביטול "חוק הסבירות". גם כאן, הדילמה מורכבת. מחד, החוק בנוסח שעבר בכנסת שולל מבית המשפט שימוש באחת העילות המשפטיות שהפכו לכלי מרכזי ביכולתו של בית-המשפט לבקר את רשויות השלטון. ביקורת שלא אחת היא חיונית מעין כמוה.
מאידך, ב"ארגז הכלים" של בית המשפט יש עוד עילות רבות אחרות, ששימוש בהן יכול להביא לאותה תוצאה, ולכן מניעת השימוש ב"עילת הסבירות" בבית המשפט אינה עיקור יכולתו לפעול, ועל כן גם אינה בהכרח פגיעה יסודית ושורשית בעקרונות היסוד של השיטה הדמוקרטית של ישראל. בשאלה זו הכריע בית המשפט על חודו של קול, והחליט לפסול את חוק היסוד ברוב של שמונה נגד שבעה שופטים.
מעבר לעיתוי הגרוע של פרסום פסק-דין כה שנוי במחלוקת בעיצומה של מלחמה למרות האפשרות לדחותו, גם התוצאה שלו מזיקה. "המהפכה החוקתית השניה" שהוא מחולל, עלולה להשליך לרעה על יכולתה של מדינת ישראל לקום מהמשבר ולאחות את הקרעים. היא מחלישה עוד את האמון בבית המשפט באגף שמבקרו ממילא. לנוכח פסק הדין, גורסים כמה מהמבקרים העם כבר לא הריבון בישראל. הבכורה עברה לבית המשפט. ועם כל זאת, למותר לומר, חובה להמשיך ולציית לפסקי הדין של בית-המשפט.
ההפיכה המשפטית ומהפכת הנגד, בתוך שנה, שאנו עדים לה, היא טרגדיה בשני פרקים למשפט הישראלי, לדמוקרטיה ולחברה הישראלית. הלקח המרכזי שצריך להפיק ממנה, הוא שאת המשפט והמערכת השלטונית בישראל, אסור להפוך. כל שינוי בהם צריך להעשות בהסכמה רחבה ככל שניתן. באופן מעשי, וכדי להשקיט את הסערה, הממשלה שתקום, כך יש לקוות, אחרי המלחמה, צריכה לחוקק "חוק יסוד חקיקה" שיסדיר את היחסים בין הרשויות, ו"חוקה רזה" כלומר חוקה שתעסוק ברשויות השלטון, בטווח הארוך.
הכותב הוא סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי 'פרס'