לא לחינם הרב קוק, מייסד הרבנות הראשית, דגל בקציבת קדנציות הרבנים ל-5 שנים. החוק שמקדמת הקואליציה רק יגביר את הניכור בין הרבנים לקהילותיהם.
אתמול ראיתי חד-קרן. טוב לא באמת, אבל ראיתי רב שהוא נדיר כמו חד קרן. בראש חודש אב, פרסם רב הישוב אלון-שבות, הרב זאב ויטמן קריאה לממש את מה שביקש עם מינויו, ולקיים שוב "הצבעת אמון" של כלל הציבור בו, או לבחור רב אחר.
אל מול החוק שמקדמת הקואליציה שיעצים את היכולת של שר הדתות למנות רבנים כראות עיניו, ולנוכח המצב הקיים בו מינוי רב הוא "לכל החיים", הסטנדרט שמציב הרב ויטמן וקהילתו, לא רק מרשים, אלא צריך להיות המודל למינוי רבנים בכל שכונה, ישוב ועיר.
את רוב הציבור לא מעניינים רבנים מקומיים. הניתוק בין רבנים לקהילותיהם, כפי שמראים סקרים לאורך השנים, ניכר. הסיבות לניכור הזה בין רבנים לקהילותיהם שונות. לרבנים אין כמעט תפקידים ביצועיים למעט אולי אחריות על כשרות בחלק מהמועצות המוניציפאליות ועריכת טקסי חופות. על כן, עיקר תפקידם הוא הנהגת הציבור. ברשויות מקומיות רבות, רבנות ורבנים כלל אינם מעניינים את הציבור. אבל גם בערים, ישובים ושכונות בהן יש ציבור מסורתי ודתי הרבנים המקומיים פשוט לא רלבנטיים. שורשי המצב הזה הם הליך מינוי הרבנים והעובדה שהם ממונים "לכל החיים".
רבני ערים וישובים ממונים היום על ידי גוף בוחר, שמורכב בעיקרו על ידי נציגי הרשות המקומית, המועצה הדתית ובתי-הכנסת בישוב. המנגנון הזה רחוק מלהיות מושלם, אבל הוא לפחות מבטא את העיקרון היסודי לפיו מי שבוחר ב"מרא דאתרא" צריכים להיות בני המקום. בימים אלו מקדמת ש"ס בכנסת, בהסכמת הציונות-הדתית, חוק שישנה את דרך הבחירה לרעה. החוק המוצע מקטין מאוד את משקלם של הנציגים המקומיים, ומעביר את מרכז הכובד בבחירה לפוליטיקה הארצית. זו הרבנית, באמצעות מועצת הרבנות הראשית, וזו המיניסטריאלית, באמצעות מינוי נציגים של השר לשירותי דת.
המוטיבציה של המהלך הזה אפילו לא נסתרת. ש"ס צפויה למנות באמצעות המנגנון שהיא בונה מאות רבות של רבנים, בערים, ישובים ושכונות ולמעשה להשתלט על הרבנות הראשית. הרבנים הללו "יוצנחו" על בני המקום מלמעלה, כשסביר שהתבחין המרכזי להתאמתם לתפקיד יהיה קרבתם הפוליטית לעסקני המפלגה.
המנגנון הזה עיוור כמעט לחלוטין לאופי הקהילה, צרכיה, ועל כן אופי הרב שראוי לכהן בה. נחשול המינויים הצפוי הזה יהיה גם בכיה לדורות. כל הרבנים שיתמנו, צפויים לכהן בתפקיד עד פרישתם, כלומר גם עשרות שנים, כשלמעשה אין כמעט דרך לרענן את השורות.
המודל שמציעים הרב ויטמן וקהילתו, שונה באופן קיצוני מזה שמקודם ברמה הארצית. אם חפצי טובת הרבנות אנחנו, הוא המודל שצריך לשמש למינוי רבנים. הוא בנוי של שני יסודות שיכולים לחזק מאוד את מוסד הרבנות: בחירות כמו דמוקרטיות של הרב על ידי כל בני הקהילה וכהונה קצובה בזמן שבסופה ניתן לבחור ברב המכהן מחדש או לבחור אחר.
כאמור, דרך הבחירה של רבנים היום וודאי זו הצפויה לאחר שינוי החוק יוצרת כבר בשלב הבחירה מרחק בין הרב לקהילה. המנגנון הקיים מוליד מינוי רבנים על פי שיקולים פוליטיים מקומיים וארציים. דמוקרטיזציה של תהליך הבחירה ושיתוף כלל הציבור, יבטיח שהציבור, וודאי זה המעונין ברב, יהיה מעורב במינויו ולכן ייתן בו אמון ויהיה מחובר אליו. זו אגב היתה דרך הבחירה של רבנים ברבות מקהילות ישראל לאורך הדורות.
מינוי רב מקומי לקדנציה מוגבלת בזמן הוא הרכיב הנוסף שיכול להפוך את הרבנות לרלבנטית ומשפיעה. בדרך הזו לרב יהיה תמריץ להיות מעובר בין בני קהילתו, לפעול במרץ ולהנהיגם. אם יהפוך לא רלבנטי, לא ייבחר שוב. יתרה מזו, אם אופי הקהילה ישתנה, כפי שקורה במקומות רבים, ישתנה גם אופי הרב בהתאם והרב המכהן לא יהיה שריד מהעבר שלא רלבנטי לכלום. לא לחינם הרב קוק, מייסד הרבנות הראשית דגל גם הוא בקדנציות בנות חמש שנים לרבנים כמו גם פוסקים רבים אחרים.
אפשר למלא כרכים בקינות על אובדן הדרך של הרבנות הראשית. אבל כדאי לעשות. ש"ס, שמזהה היטב את בור השומן הפוליטי-כלכלי הזה, פועלת במלא הכוח להנציח את כוחה לעשרות שנים. לעומתה מי שאמור לדאוג באמת ובתמים למעמד הרבנות, רפה ידיים ולא עומד בפרץ. במקום לוותר, הגיע הזמן להתנער, ולתת חיים חדשים למוסד הרבנות המקומית, בדרך המפוארת שטבע הרב קוק והולך בה כעת הרב ויטמן.