בתפילה של צעקה אין פוליטיקה. אין מחאה. אין שלטים ודגלים וחולצות מודפסות. זוהי זעקה של יצור נברא ופשוט, שמגייס את כל כוחות הנשמה שלו לזעוק בידיעה שה’ שומע.
לרצות לזעוק ברחובה של עיר
ימים ספורים לאחר שהתבשרנו על רציחתם בשבי של הירש גולדברג-פולין, כרמל גת, עדן ירושלמי, אלמוג סרוסי, אלכס לובנוב ואורי דנינו השם יקום דמם, יצאתי כמנהגי לטייל עם הכלבה שלנו ברחובות ירושלים. מצאתי את עצמי הולך אל עבר רחוב עזה, לטיול קצת ארוך מן הרגיל. רגליי הובילו אותי; רציתי להיות חלק מן ההתקהלות שהייתה שם. לא באתי להפגין ולא למחות. חיפשתי מקום לזעוק זעקה גדולה ומרה על האובדן, הכאב ושברון הלב. רציתי לזעוק ברחובה של עיר, לא בבית ולא בבית הכנסת. הזעקה שערגתי לה הייתה זעקה ציבורית, כללית ואף לאומית, ולא ידעתי איך ואיפה להשמיע אותה. בזמן שהתלבטתי רגליי קיבלו החלטה ומצאתי את עצמי ברחובות מלאים בקהל גדול, כאוב וכעוס.
טיילתי שעה ארוכה בין נהרות האנשים שנשאו דגלים ושלטים, אבל את זעקתי לא זעקתי. דמעתי וכאבתי בתוך המולה של חיל ורעדה, אבל קול הזעקה שבליבי היה לקול דממה דקה שלא נשמע. לא מצאתי שם בית כינוס לתפילתי. קולי נדם.
בזכות הזעקה
החוויה האישית מעוררת שאלה שנראית לי רלוונטית לאוסף הזה: בין הכותבים בוודאי יהיו שידונו בשאלות מעשיות ומוסריות הנוגעות לסוגיית החטופים על שלל היבטיה הבטחוניים, החברתיים, ההלכתיים, הערכיים והפוליטיים. והדברים חשובים וראויים מאוד מאוד. במידה רבה, מכנה משותף אחד יש לכל ההיבטים האלה והוא הרצון לפעול בצורה זו או אחרת על מנת לפתור את המצוקה. נדמה לי שניתן גם לכתוב על תפילה ברוח זו. תפילה היא פעולת בקשה מהקב"ה שיפעל למעננו ויענה לבקשתנו. אולם אני מבקש לומר דבר מה אחר דווקא על הזעקה. נדמה לי שיש בזעקה מענה לאותם הרגעים של שבר שבהם אנו שואלים את עצמנו: מה עליי לעשות כאשר אין לי מה לעשות? איך עומדים מול בעיה שאין לי יכולת לפעול לפתרונה? גם במהלך מאמץ גדול לקידום מטרה יש עתים שבהם אדם חש שתש כוחו וקצרה ידו מהועיל. ברגעים האלה, כאשר "מתיך מוטלים לפניך" עולה בפשטות השאלה: מה ה’ דורש מאיתנו במקום הזה? כיצד עובדים את הקב"ה מכאן?
ה’ שומע את זעקת העני וצעקתו
לפני שלושים שנה זכיתי לשמוע שיעורים מפיו של הרב מרדכי ברויאר ז"ל. אני זוכר בבירור את הדרמטיות שבה ביטא את תמיהתו מלשון הפסוק " זֶה עָנִי קָרָא וַָה' שָׁמֵעַ וּמִכָּל צָרוֹתָיו הוֹשִׁיעו" (תהילים לד, ז). "באמת?!" התפרץ הרב ברויאר, "אין מילה טובה יותר מ"זה" בשביל הנוטריקון?! זו העילגות של לשון ספר תהילים?" – הרב ברויאר הציע שיש לקרוא את המילים "זה עני קרא" כפירוש בראשי אותיות למילה "זעק". הזעקה, אם כן, היא קריאתו של העני, האביון המיואש שאין לו מילים גבוהות של שירה עילאית. בליבו נותרה רק הערגה שזעקתו תשמע וככזו, הזעקה היא בקשת קרבה לה’ ללא תנאים, ללא תקוות וללא אסטרטגיה. אולם הזעקה מכילה בתוכה ממד של תפילה שתמיד נענית. היא סוג של תפילה לשם עצמה. לכן, אם זועקים ורק מבקשים את קרבת ה’, הוא שומע.
בדבריי אלה אני הולך בעקבות דברי חז"ל במדרש ובזוהר המצביעים על כך שזעקה וצעקה הם דבר אחד. כך למשל בפסוק:
"וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹוהִים מִן הָעֲבֹדָה"
(שמות ב, כג)
ובהמשך:
"רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי."
(שמות ג, ז)
בפסוקים אלה מופיע החיבור בין הצעקה והזעקה של העניים וגם הקב"ה השומע את זעקתם-צעקתם.
מה אם כן, חשיבותה של הזעקה? נדמה לי שיש מקום לענות דרך השוואת הזעקה כסוג של תפילה לבין החוק כקטגוריה בהלכה. כדברי חז"ל החוק לא משרת שום מטרה חברתית ועל כן הוא מעורר תמיהה. מי שלומד את חוקי פרה אדומה אמור לשאול ולענות: "מי עשה כן? מי צוה כן? מי גזר כן? הלא יחידו של עולם?" (במדבר רבה, י"ט). החוק הוא מעשה "דתי" באופן מובהק. הלימוד שלו, הקיום שלו וההתבוננות בו אינם אלא בקשת קרבה לה’ ללא תוספות. זוהי עבודה לשמה.
כך גם בתפילה של צעקה: בתפילה שכזו אין פוליטיקה. אין מחאה. אין שלטים ודגלים וחולצות מודפסות. אין עזות פנים ואין דרישות. הכול פרדוקס של צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. אור וחושך משמשים בו בערבוביה בלתי מוסברת. לעיתים נוכח הפרדוקס ישנה רק זעקה מעומקא דליבא, זעקה של יחיד בתוך ציבור, בתוך עם ובתוך העולם; זוהי זעקה של יצור נברא ופשוט, שמגייס את כל כוחות הנשמה שלו לזעוק בידיעה שה’ שומע.
געגוע לזעקה
באותו הלילה ברחובות ירושלים חשתי געגוע לזעקה הזו ולא מצאתי לה מקום ברחוב. ביקשתי בליבי את החזרת החטופים שכולם מייחלים לשובם בשלום לביתם. אבל התמלאתי גם געגוע עמוק וכואב לאלה שכבר אין דרך להחזירם בחיים. בגעגוע הזה חיפשתי את קרבת "אל מלך מלא רחמים" ורציתי לפנות אליו בפשטות: "שמע אלי זעקתי, האזינה תפילתי כי אתה שומע תפילת כל פה, שומע צעקה."
ד"ר אליק אייזקס הוא מנהל שותף של "שיח שלום", מלמד באוניברסיטה העברית