בעבר העם היהודי הצטיין בידיעת שפות. אז כיצד קרה שרק 22% מתלמידי כיתות ט' עומדים ברמת האנגלית הנדרשת?
תוצאות מבחני “תנופה", כלי ההערכה הארצי החדש המופעל על־ידי משרד החינוך, שפורסמו בסוף השבוע שעבר, מצביעות על תמונה מדאיגה. רק כ-22% מתלמידי כיתות ט' עומדים ברמת האנגלית הנדרשת, ובחלק מהמגזרים הנתון אף נמוך יותר. הנתונים הללו אינם רק מדד פדגוגי, אלא מעלים שאלה רחבה בהרבה על זהות לשונית ועל כיוון ההתפתחות של החברה הישראלית.
בשנת 1956 פנה אנדרה קמינקר, המתורגמן הראשי של הקהילות האירופיות, אל ז'אן מונה, אחד מאבות האיחוד האירופי, והתריע כי ללא מתורגמנים יתקשה פרויקט האינטגרציה האירופית להתקדם. מונה השיב כי הפתרון פשוט והציע לגייס מתורגמנים מישראל. מאחורי תשובתו עמדה תפיסה ברורה שלפיה יהודים הם עם של שפות, בעלי יכולת טבעית לנוע בין תרבויות ולתווך ביניהן.
הקשר בין יהודים לשפות היה עמוק ורב־שנים. לאורך הדורות חיו יהודים בסביבות מגוונות ופיתחו שליטה בכמה לשונות במקביל. יידיש, לדינו, ערבית, צרפתית, גרמנית ושפות נוספות לא היו רק אמצעי תקשורת אלא גם ביטוי לזהות מורכבת. השפה שימשה גשר בין קהילות ואמצעי ללמידה, למסחר וליצירה. היכולת לנוע בין שפות העניקה ליהודים יתרון חברתי ותרבותי והפכה אותם למתווכים טבעיים בין עמים.
גם בישראל הצעירה ניכרה רב־לשוניות חיה. במרחב הציבורי נשמעו שפות רבות זו לצד זו. עולים חדשים הביאו איתם לשונות שונות והעבירו אותן לדור הבא. צעירים רבים שלטו ביותר משפה אחת, והמפגש בין השפות יצר סביבה תרבותית עשירה, פתיחות מחשבתית ויכולת להקשיב לאחר. אלא שבעשורים האחרונים התמונה השתנתה. נדמה כי הדור הצעיר מתרחק מהמסורת הזו, ורמת האנגלית של מרביתם נמוכה יחסית לבני גילם במדינות אחרות. הקושי אינו מתמצה בדיבור אלא ניכר גם בקריאה ובהבנה. סטודנטים מתקשים להתמודד עם טקסטים אקדמיים באנגלית ונמנעים מקורסים הנלמדים בשפה זו. מדובר בתופעה רחבה המשקפת ירידה בביטחון הלשוני הישראלי.
להיחלשות זו יש השלכות מעשיות. בעולם שבו ידע ותעסוקה חוצים גבולות, שליטה באנגלית היא תנאי להשתלבות. כלכלת ישראל נשענת על קשרים בינלאומיים, וכאשר צעירי ישראל מתקשים לתקשר ברמה גבוהה הם מצמצמים את אפשרויותיהם ופוגעים בכושר התחרות של המשק. חברות גלובליות מחפשות עובדים המסוגלים לפעול בסביבה רב־לשונית, והפער עלול להעמיק ולהשפיע גם על עתידם האישי.
מעבר לכך קיים ממד תרבותי. "עם הספר" אינו מוגדר רק דרך העברית אלא גם דרך היכולת לגשת למקורות מגוונים ולהיחשף לרעיונות חדשים. כאשר היכולת הזו נשחקת, נפגעת החשיבה הביקורתית וההשתתפות בשיח עולמי. זהו שינוי הנוגע בליבה של מסורת אינטלקטואלית יהודית ארוכת שנים. המצב אינו בלתי הפיך. מדיניות חינוכית עקבית יכולה לחזק שליטה בשפות באמצעות קריאה מוקדמת, חשיפה לתרבויות שונות ובניית ביטחון בשימוש בשפה זרה. לצד האנגלית חשוב לעודד סקרנות לשונית רחבה יותר ולפתח מיומנויות תקשורת מגוונות.
מבחני "תנופה" הם אינם רק נתון סטטיסטי. הם תמרור אזהרה לחברה שמזכיר לנו עד כמה התרחקה ישראל מהמורשת הלשונית היהודית שהייתה פעם מובנת מאליה, ועד כמה דחוף להשיב אותה.