איראן מפיצה טרור וחותרת להשמדת ישראל, אך אגפים במערב שקועים בהלקאה עצמית ובפוליטיקת זהויות שטוחה.
משטר הרשע האיראני מחולל טרור וחוסר יציבות בעולם כמעט מאז הקמתו. רמיסת זכויות אדם היא לחם חוקו. האייתולות שמובילות אותו רתמו את המשאבים של איראן להשמדת ישראל. לכן פגיעה קשה בו היא המעשה הנכון והמוסרי. ברגעים אלה מתגלים במלוא צביעותם ועליבותם מנהיגים בשמאל האמריקאי והאירופי. במקום להצטרף למלחמה ברשע, הם מגנים את ישראל ואת ממשל טראמפ הפועלים להסרת האיום.
ב־47 שנות שלטונו, משטר האייתולות האיראני הביא למותם של מיליוני בני אדם באיראן ומחוץ לה. האיראנים בחשו גם בזירות רחוקות, באפריקה, בדרום אמריקה ובאירופה. מעל כל אלה, המשטר פועל בנחישות כבר שלושה עשורים להשגת נשק גרעיני, כשמטרתו היא השמדת ישראל והשגת הגמוניה אזורית. בעלות על נשק כזה ועל טילים מתקדמים תאפשר לטרוריסטים מטהרן לעשות ככל העולה על רוחם כשבידם תעודת ביטוח קטלנית.
במקום לזהות את איראן כגורם דכאני מובהק בעידן המודרני, חלקים נרחבים באליטה האינטלקטואלית המערבית בוחרים בהלקאה עצמית. השיח הנוכחי בשמאל הרדיקלי, המיוצג על ידי דמויות פוליטיות כברני סנדרס וארגונים כ־"Jewish Voice for Peace", מבטא נסיגה מבישה מהערכים האוניברסליים של הנאורות לטובת פוליטיקת זהויות שטוחה. כשמאבק קיומי מול ציר שמקדש מוות והרס מתויג כ"מלחמה בלתי חוקית", המושג "חוק בינלאומי" מרוקן מתוכנו המוסרי המקורי.
התגובה המערבית חושפת משבר אמון פנימי עמוק. כשקמלה האריס בוחרת להדגיש את “חוסר היציבות” שהמלחמה מייצרת במקום את האחריות הישירה של טהרן ליצירת הכאוס, היא משקפת תפיסה שלפיה הסטטוס־קוו של הטרור עדיף על פני הכרעה מוסרית ברורה. אירופה, מצידה, שקועה בפרדיגמות של "פיוס" וחשש מהסלמה, תוך התעלמות מהעובדה שהמשטר האיראני הוא כוח שמבקש לשנות את כללי המשחק מהיסוד.
פשיטת הרגל הזו בולטת באקדמיה ובארגונים פמיניסטיים. אלו, שחרתו על דגלם את המאבק בדיכוי מגדרי ומעמדי, נאלמו דום מול התליינים בטהרן. שתיקתם נובעת מחוסר יכולת אינטלקטואלית להכיל מורכבות שבה המערב, על כל פגמיו, הוא עדיין המגן האחרון על הערכים שהם עצמם מתיימרים לייצג. זוהי שעת המבחן הגדולה של הליברליזם במאה ה־21. המלחמה באיראן חייבת להוות נקודת מפנה שבה המערב מגדיר מחדש את גבולות הסובלנות שלו.
אם האינטלקטואל המערבי אינו מסוגל להבחין בין דמוקרטיה מתגוננת ובין תיאוקרטיה דורסנית השואפת לנשק גרעיני, הרי שלא מדובר רק בכשל מדיני, אלא בקריסה ערכית עמוקה. עלינו להשיב את היכולת להבחין בין טוב לרע, בין חירות לשעבוד, ולבסס מחדש את המצפן המוסרי שבלעדיו יאבד המערב את זכות קיומו הרעיונית.
