למרות המתחים שהתעוררו לאחרונה, אפשר כבר לקבוע שארבעה עשורים לאחר ההצטרפות לאיחוד האירופי, ספרד ופורטוגל שינו את יחסן לישראל ולעם היהודי.
באחד בינואר 1986 הצטרפו ספרד ופורטוגל לקהילה האירופית, היא האיחוד האירופי של ימינו, ופתחו תהליך של שינוי עמוק שעיצב מחדש את כלכלתן, את הפוליטיקה שלהן ואת זהותן.
ארבעים שנה לאחר מכן, ניתן לקבוע כי להחלטה זו יש משמעות מורכבת גם עבור ישראל והעם היהודי. פנייתן של מדינות חצי האי האיברי לעבר אירופה המאוחדת סייעה בפתיחה מחודשת של דלתות שהיו נעולות במשך מאות שנים, אך בד בבד היא גם יצרה מתחים חדשים שמעמידים כיום את הקשרים הללו במבחן.
החברות באיחוד האירופי עיגנה את ספרד ופורטוגל במסגרת מערבית ודמוקרטית והאיצה את נרמול היחסים שלהן עם ישראל ועם העם היהודי. מערכות היחסים הדיפלומטיים העמיקו, שגרירויות נפתחו, ותקופה ארוכה של ניכור ויחסים קרים, שבפועל החלה לאחר גירוש היהודים מחצי האי האיברי, הגיעה לקיצה. זה לא היה מהלך סמלי בלבד, אלא מסר ברור לעם היהודי. ספרד ופורטוגל חדלו להיות מוגדרות אך ורק דרך טראומה היסטורית לאומית, והן הציגו את עצמן כמדינות המבקשות לקיים קשר הדוק עם העם היהודי וכשותפות מלאות לדיפלומטיה, לתרבות, למסחר, לכלכלה ולמדע.
אירוח "ועידת מדריד לשלום" בשנת 1991 חיזק מגמה זו. הוועידה השיקה את תהליך השלום בין ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, והציבה את בירת ספרד במרכז המאמץ הבינלאומי לפיוס במזרח התיכון. עבור העולם היהודי היה זה רגע טעון משמעות. ספרד, שבעבר סימלה גלות ואובדן, הפכה לזירה שבה נדון עתידה של מדינת העם היהודי והלגיטימיות של קיומה במזרח התיכון. ועידת מדריד המחישה כי ההיסטוריה אמנם אינה נמחקת, אך היא יכולה לקבל כיוון חדש.
אולי התוצאה המוחשית ביותר עבור יהודים וישראלים כאחד נבעה מחקיקת חוקי האזרחות לצאצאי מגורשי ספרד ופורטוגל. חוקים אלה, שאומצו עשרות שנים לאחר ההצטרפות של שתי המדינות לאיחוד האירופי, התאפשרו גם בזכות החברות בו. עד עתה, עשרות עד מאות אלפי יהודים מרחבי העולם וישראלים קיבלו אזרחות ספרדית או פורטוגלית וזכו לאזרחות אירופית עם חופש תנועה והשתקעות באירופה. עבור רבים הפכה האזרחות האיברית לגשר בין ישראל, העם היהודי ויבשת אירופה. קהילות יהודיות בליסבון, פורטו, מדריד וברצלונה התחדשו, ובתי כנסת, גני ילדים, בתי ספר ומוסדות תרבות קמו מחדש, לאחר דורות של היעדרות.
עם זאת, מערכות היחסים ידעו גם מורדות. לאחר טבח השבעה באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיו, אימצו ממשלות ספרד ופורטוגל עמדות ביקורתיות מאוד כלפי ישראל. בערים הגדולות התקיימו הפגנות נרחבות, ולעיתים אלימות, שעוררו דאגה בקרב הקהילות היהודיות. כחלק ממגמה אירופית רחבה יותר, הכירו ספרד ופורטוגל, בשנתיים האחרונות, במדינה הפלסטינית, מה שהעמיק את המתחים עם ממשלת ישראל והעלה סימני שאלה לגבי עמידותם של יחסי העשורים האחרונים.
ובכל זאת, אל לנו לראות במתחים האלה חזרה לעוינות העבר. ספרד ופורטוגל ממשיכות להצהיר על מחויבותן לחיים יהודיים ולחופש דת. מלחמת אוקטובר 2023 לוותה גם בצמיחתן של קהילות ישראליות בערים איבריות, קהילות שנמשכו לביטחון האישי, לאיכות החיים ולהזדמנויות שמציע האיחוד האירופי. השפה העברית נשמעת שוב בשכונות שבהן נעלמה לפני מאות שנים, לא כהד של אובדן אלא כשפת יומיום חיה.
ארבעים שנה לאחר הצטרפותן לאיחוד האירופי, תופסות ספרד ופורטוגל מקום פרדוקסלי בהיסטוריה היהודית. הן מבקרות את ישראל בזירה הדיפלומטית, אך בו בזמן הן משמשות בית לקהילות יהודיות וישראליות משגשגות. כמו בעבר, חצי האי האיברי נותר מרחב של חיים יהודיים ביבשת אירופה, מרחב המעוצב על-ידי מתח, יצירתיות וחוסן. ייתכן שדווקא מורכבות זו היא מורשתו העמוקה ביותר של חצי האיברי.