יהודי ארה"ב

סקר פּיוּ (PEW) 2020 בהקשר הדמוגרפי ויהדות ארה"ב בהקשר היהודי העולמי

מחקרים השוואתיים מתאפיינים בהוספת תובנות המאפשרות איתור מגמות והבדלים בסיסיים, זיהוי דפוסים והפרכת תפיסות קיימות.

אומרים לנו שהנתונים של סקר פּיוּ מ-2020 לא באמת ניתנים להשוואה עם תוצאות הסקר מ-2013, משום שהם משקפים תפיסה שונה ומתודולוגיה שונה באיסוף הנתונים ובשקלול שלהם, וחבל.

מצד שני, מה הן שבע שנים לעומת הנצח? במהלך שבע שנים אין ציפייה לשינויים מרחיקי לכת, והיציבות המשתקפת מן התמונה הכוללת שמציג סקר פיו היא החשובה – יותר מאשר השינויים. וזהו המסר העיקרי: היהודים בארה"ב הם קהל יציב וחסון ביותר. עמידתם הגאה כחלק מכובד בחברה האמריקאית, והיסודות של האמונות ודרכי ההתנהגות שלהם, הן כיחידים והן כקבוצה, עקביים ומגובשים.

זיכרון השואה, לדוגמה, ולאחריו אהבת המוסר והצדק החברתי שהוא מביא עמו, ממלאים תפקיד חשוב הרבה יותר מן האמונה באלוהים. זוהי נקודה חשובה מאין כמוה כשבאים להעריך את תפקיד הדת בהגדרתם של היהודים האמריקאים, כפי שיפורט להלן. אבל לא פחות חשובה היא העובדה שבדיוק אותו סולם ערכים מופיע בכל הקהילות היהודיות הגדולות בעולם: במערב אירופה ובמזרחה, באמריקה הלטינית, באוסטרליה, בדרום אפריקה, ובאופן מפתיע גם בישראל. יהדות אמריקה מהווה אפוא חלק לא רק מאמריקה, אלא גם ממשפחה יהודית חובקת עולם ורחבה בהרבה.

השיח שונה מעט כשמתבוננים במספרים. כאן הנתונים החדשים עוסקים הרבה פחות בדמוגרפיה והרבה יותר בנרטיבים. דוח פיו מציג אומדן סינתטי של 7.5 מיליון יהודים – כמעט 900,000 יותר מאשר ב-2013. לא ייתכן שהאוכלוסייה היהודית גדלה בקצב מהיר כזה בשבע השנים האחרונות. שום נס לא היה יכול לחולל צמיחה כזאת. אם ניקח טווח זמן ארוך יותר, נניח מ-1990, הרי שיהדות אמריקה הייתה גדלה בשני מיליון נפש, בקצב מהיר פי כמה מאוכלוסיית ארה"ב כולה או מן האוכלוסייה היהודית בישראל. מי יכול להאמין לנתון כזה?

גם ארה"ב וגם ישראל קלטו כמויות עצומות של מהגרים, ובישראל גם נרשם שיעור ילודה גבוה יותר מכל מדינה מפותחת אחרת בעולם. אף אחד מההיבטים הללו לא נוגע ליהודים האמריקאים. הפריון בארה"ב ירד לאחרונה לשפל של כל הזמנים, ורוב היהודים לא ידועים כבעלי משפחות גדולות. בד בבד, גם הדיווח על גידול של חצי מיליון במספר הילדים היהודים מעורר תהייה. האמת היא שלא היו דברים מעולם, ועצתי לראשי מוסדות החינוך היהודיים בארה"ב שלא למהר ולבנות 25,000 כיתות חדשות הדרושות לקליטת אותו חצי מיליון ילדים.

מה שקרה בפועל הוא שינוי בהגדרות ובנהלי איסוף הנתונים. באשר לאחרון, נכון ששיעור ההצלחה של ראיונות טלפוניים (ששימשו את הסוקרים ב-2013) אינו מגיע היום אלא ל-5%. אבל גם אם שיטת התקשורת האינטרנטית ששימשה ב-2020 היא אולי הטובה ביותר האפשרית בנסיבות הנוכחיות, אין פירוש הדבר שזוהי השיטה המיטבית והמדויקת ביותר. כפי שראינו בשפע בבחירות האחרונות לנשיאות ארה"ב, סקרים אינטרנטיים נוטים לייצוג-יתר של המעמד החברתי הבינוני-גבוה, שבו יש ריכוז גבוה של יהודים. ג'ו ביידן אכן ניצח את דונלד טראמפ, אבל רוב הסקרים העניקו לו יתרון גדול פי כמה לעומת התוצאה האמיתית. ייצוג היהודים (שרובם ככולם תמכו בביידן) מוגזם אפילו יותר בסקר פיו.

מעניין לגלות גם שהטיות כאלה בקביעת הגודל של קבוצות אינן משפיעות באותה מידה על התפלגות הדעות בתוכן. הווה אומר, הסקר תורם דווקא להערכת המאפיינים של קבוצות אוכלוסייה, יותר מאשר לאומדנים המספריים של ממדיהן.

וכעת לנקודה המכרעת: ההגדרות שאומצו – בייחוד בנוגע לילדים – כוללות אנשים שולִיים במובהק, ואפילו נפקדים, מבחינת המשמעות של להיות יהודי. השורה התחתונה בשאלון המיון היא אנשים הרואים עצמם כיהודים בשל הרקע המשפחתי שלהם. היהודיוּת מוגדרת ביסודה כמאפיין שאם היה אצלך אי פעם, לעולם לא יאבד. זאת בסתירה לתפיסות של הסוציולוגיה והדמוגרפיה, ששתיהן אינן נוקטות גישה דטרמיניסטית, אלא מחפשות דרכים לאשש את העובדות באופן אמפירי.

שימו לב לדוגמה הבאה: אני נולדתי בטריאסט שבצפון איטליה. עזבתי את המקום בהיותי בן 11 חודשים. מקום לידתי הוא פרט בלתי ניתן למחיקה בתעודת הלידה שלי. ילדיי רשאים להצהיר שאביהם הוא יליד טריאסט, ונכדיי יכולים להעיד שסבם נולד שם. איש מהם לא ביקר בטריאסט מעולם (אני עצמי חזרתי לעיר חמש-שש פעמים מאז שעזבתי), רובם לא יודעים היכן היא ממוקמת ואין להם כל עניין בכך. עד כמה משמעותי אם כן הייחוס הזה?

מנקודת מבט מדעית חברתית, מוטב להתייחס ליהודים כאל קולקטיב בעל משמעות חברתית במקום כאל ציבור אקראי של אנשים בעלי סממן שאינו ניתן לשינוי. הדבר משמעותי במיוחד בשביל מי שרוצים להשתמש בסקר למטרות מדיניות.

כאן עלינו להידרש לרעיון המופרך של היהדות כדת. יצוין שבשנת 2013 נמצאו בארה"ב 4.2 מיליון איש ואישה בוגרים שהגדירו את עצמם כיהודים על פי הדת, וב-2020 אנו מוצאים את אותם 4.2 מיליון בדיוק. עובדה זו מוכיחה יציבות יוצאת מן הכלל, וזה צריך להיות המסר האמיתי והחיובי של סקר פיו. הגידול המדומה באוכלוסייה מקורו במי שמכנים עצמם יהודים חסרי דת. מכאן שכל היהודים על פי הדת יש להם דת… אבל האומנם כך הדבר?

במציאות, רוב היהודים על פי הדת בארה"ב מחזיקים בעמדה חילונית למדי: 53% מהם אומרים שהדת אינה חשובה להם (לעומת 91% מהיהודים חסרי הדת). פחות ממחצית היהודים על פי הדת, 43% בלבד, אומרים שתפיסת היהדות שלהם מתקשרת לדת. 74% מן היהודים על פי הדת אינם סבורים שהאמונה הדתית מעניקה להם מידה רבה של משמעות והגשמה עצמית. אין בכוונתי לומר שיהודים שהדת מעסיקה אותם פחות הם פחות יהודים: רחוק מזה. העניין הוא שרבים מן היהודים על פי הדת אינם חיים על פי הדת היהודית. רוב היהודים החילונים כבר בפנים. המשך המסע לאיתור יהודים חסרי דת איננו אלא מאמץ לגלות את מי שלא היה להם האומץ לומר מלכתחילה שהם פשוט יהודים.

זו הסיבה שהצעתי לבצע הערכה מציאותית יותר של אוכלוסיית הליבה היהודית בארה"ב; אוכלוסייה זו מונה 6 מיליון נפש – עובדה שבעצמה מצביעה על גידול מאז הסקר הקודם ומחייבת תיקון רטרואקטיבי, שישקף גידול מסוים לעומת ההערכות הקודמות. הדבר בהחלט בר ביצוע, כמובן תוך התחשבות במרווחי הטעות הסטטיסטית ובשיטת המחקר שבה נעשה שימוש הפעם. האומדן של 6 מיליון מתבסס על המספר הכולל של היהודים על פי הדת והיהודים חסרי דת שיש להם שני הורים יהודים. מבחינת גיל, השיעור של אנשים עם שני הורים יהודים מתוך כל היהודים חסרי הדת ירד בהתמדה מ-84% בקרב גילאי 65+ ל-17% בקרב גילאי 18–29. סביר להניח שאותה מגמה נמשכה בקרב צעירים וצעירות בני פחות מ-18.

עם זאת, מאליו מובן כי הקושי העיקרי בעניין סקר פיו איננו טמון במספרים, אלא במשמעות המיוחסת לזהויות ולתפיסות הרווחות בהקשר לכך. בניגוד למה שסבורים כמה אנשים, באמת לא אכפת לי אם יש יותר יהודים בארה"ב או בישראל. מעניינים אותי המנגנונים המסבירים את מגמות היסוד. לדוגמה, מדד ההתפתחות האנושית (המודד את איכות החיים במדינות השונות) גדל ב-40 השנים האחרונות בקצב מהיר הרבה יותר בישראל מאשר בארה"ב, מה שמגביר את המשיכה של ישראל בעיני מהגרים בינלאומיים. כך הדבר גם בהשוואה בין קנדה לארה"ב.

בהקשר זה חשוב להדגיש שני היבטים. האחד הוא שהתפיסה הישנה המחלקת את העולם בצורה בינארית ברורה ליהודים ולא-יהודים איננה קיימת עוד – על פי ההשקפה המדעית-חברתית, כמובן, לא מנקודת המבט הרווחת של ההלכה היהודית. הדקויות וגווני הביניים האין-סופיים הפכו לעובדה בלתי מעורערת. גם אם מאמצים תפיסה כוללנית ביותר, בכל זאת קיימות נקודות חיתוך משמעותיות, ומאלה אין להתעלם.

העובדה השנייה היא שהסקר מצביע חד-משמעית על התחזקות הזהות היהודית בארה"ב מכמה בחינות, ועל היחלשותה מבחינות אחרות. הפיצול הזה חשוב במיוחד בקרב קבוצות הגיל הצעירות. המשך קיומו של שיח קוהרנטי בתוך קהילת יהודי ארה"ב, ובינם לבין קהילות יהודיות בישראל ובארצות אחרות, הוא האתגר הגדול האמיתי המונח לפתחם של כל האנליסטים ומגבשי המדיניות.

כחוקרי מדעי החברה, אבל גם כאזרחים יהודים מודאגים, עלינו לקבל את תוצאות סקר פיו כעובדה בעלת חשיבות לא רק ברמה המקומית, אלא גם ברמה העולמית; לא כתמונה עומדת, אלא כרצף תהליכי; ובמקום כעילה לקרָב של נרטיבים – כפי שכבר ראינו פעמים כה רבות בעבר – יש לראות בתוצאות הללו פלטפורמה חיונית למחקר חברתי מדעי חסר פניוּת ולגיבוש מדיניות מתוך רגישות למאפייני ולצורכי הקהל היהודי.