המדינה אינה רוצה שנהיה "ישראלים". היא רוצה אותנו "יהודים", "ערבים", "חסרי דת", או מזוהים עם 132 הלאומים האחרים שמוּכרים במשרד הפנים. היא מעדיפה אותנו שבטים נפרדים ומסוכסכים, כדי שלא לקיים "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין", ככתוב במגילת העצמאות.
"עוד מעט יום העצמאות ה־75 של ישראל, ואני מתפלא שלא רואים שום הכנות", אמר לי בסוף הקיץ שגריר של מדינה גדולה. "הייתי משוכנע שתהיה תכונה גדולה סביב האירוע, אבל אין כלום". אתה צודק, עניתי לו. האמת היא שאפילו לא שמתי לב שזה המצב. "האם זה מפני שהערבים והחרדים, שהם בערך שליש מהאוכלוסייה, לא חוגגים את יום העצמאות?" הקשה השגריר. אינני חושב, השבתי, הם לא חגגו גם קודם. אולי זה בגלל המשבר הפוליטי, הבחירות התכופות וממשלת המעבר, ואחרי הבחירות יתחילו החגיגות. ואולי מפני שהמדינה מתחמקת מאז הקמתה מזהותה הישראלית ומעדיפה להתקיים כמסגרת רופפת של שבטים שחולקים מעט במשותף ומסתגרים בזהותם הדתית או הלאומית בלי להתערבב זה בזה.
מדינת ישראל היא אולי היחידה ממדינות תבל שמסרבת לקרוא לעצמה בשם המדינה, כלומר "ישראלית", כופרת בקיומו של לאום ישראלי, וככל שהיא מתבגרת, הולכת ומתבצרת מאחורי הגדרתה "מדינה יהודית" ודוחה את הרעיון של "ישראליות". בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים התקבעה בחקיקה הנוסחה "מדינה יהודית ודמוקרטית", עד שחוק־יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי מ־2018 ויתר גם על הדמוקרטיה ועל השוויון, שהובטח במגילת העצמאות והגדיר את ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, ורק שלו.
ראש הממשלה בנימין נתניהו, שחקיקת חוק הלאום הייתה ההחלטה החשובה ביותר שהתקבלה בממשלת הימין שבראשותו, נימק אז את הצורך בחוק בהגנה על "הווייתנו הלאומית" מפני "התקפות מחוץ ומבית", שמטרתן, לשיטתו, לערער את זהותה היהודית של המדינה. אבל זהו רק ביטוי מכובס לתכלית האפקטיבית של חוק הלאום, כמו של חוקי "המדינה היהודית והדמוקרטית" שקדמו לו: לתת צידוק חוקתי לאפליה כלפי לא־יהודים או להענקת זכויות יתר ליהודים בישראל; ולהצדיק כפייה של מנהגי הדת היהודית על אזרחים חילונים, בצד הענקת אוטונומיה רחבה והשפעה ניכרת לממסד הדתי היהודי, בתמיכת המדינה ובמימונה.
הדוגמאות לאפליה ולהדתה בישראל רבות מספור. בסעיף 7 לחוק הלאום דלעיל נקבע: "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה". הינה הצדקה בחוק יסוד, נדבך בחוקה הישראלית המתהווה, למציאות של חוקי הקרקעות ומדיניות התכנון והבנייה שמפלים לרעה את האזרחים הערבים ואת היישובים הערביים בישראל ומקיפים אותם ביישובים יהודיים בעלי תשתיות משופרות. מערכת החינוך הערבית סובלת מתת־תקצוב ומהישגים דלים בהשוואה למערכות החינוך הציבוריות המיועדות ליהודים. המחקר הארכאולוגי הממלכתי ולימודי ההיסטוריה ממוקדים בחשיפת העבר היהודי בארץ, ובמידה מעטה גם העבר הנוצרי הקדום, ומדחיקים את 1,300 שנות השלטון הערבי והמוסלמי כאן. למוסדות התנועה הציונית שקדמו למדינה – כמו קרן קיימת לישראל, ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית – יש מעמד חוקי מיוחד, שלא הוענק לשום ארגון שמייצג לא־יהודים. מדיניות ההגירה פותחת שער ליהודים ובני משפחותיהם הקרובים ומשאירה בחוץ את כל היתר, החל בפלסטינים וכלה בפליטי חרב מאוקראינה.
הכפייה הדתית – שלילת חופש הפרט כדי לקיים מסורות יהודיות והפיכת השולחן ערוך לחלק נסתר מהחוקה הלא־כתובה של ישראל – מתבטאת בחוקי המעמד האישי, הכפופים לדין הדתי (לא רק ליהודים) והמכירים בנישואים אזרחיים רק אם נערכו מחוץ למדינה, במניעת תחבורה ציבורית בשבת ברוב חלקי המדינה, בהטלת הגבלות על חפירות ארכאולוגיות, בדגש העצום על לימוד המסורת היהודית במערכת החינוך, באיסור על העסקת יהודים בשבתות ובחגים, בחוקי החזיר והחמץ ויבוא הבשר הלא־כשר. שהרי אם זו מדינה יהודית, יש הצדקה לאכיפת המסורת היהודית או להימנעות מכל חקיקה שיוצאת נגד ההלכה, כמו זכויות להט"ב, שמוגנות היום רק בפסיקת בג"ץ, שעשויה להשתנות אם תתגשם הרפורמה השמרנית שמפלגות הימין מבטיחות. הכפייה הדתית מוצדקת, אפילו בעיניו של מאור משפטי כמו נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק, על פי הנוסחה של "מדינה יהודית דמוקרטית": "מדינה יהודית היא מדינה […] שערכיה של ההלכה היהודית הם מערכיה הבסיסיים".
כל ביטויי האפליה האלה מתגמדים לעומת הפיל הגדול, הממותה שמחכה מחוץ לחדר, בדמות "פתרון המדינה האחת", ביום שמיליוני הפלסטינים בגדה המערבית, ואולי גם ברצועת עזה, יוותרו על הרעיון של מדינה פלסטינית נפרדת ויבקשו להשתלב בישראל כאזרחים שווי זכויות, אחרי שנים של כיבוש צבאי ואוטונומיה חלקית בעטיפה ישראלית. אם היום הזה יגיע, העיקרון של "מדינה יהודית, ורק יהודית" אמור להצדיק את סירובה הצפוי של ישראל לאזרח את כל הפלסטינים האלה ואת תביעתה להותירם במעמד של נתינים סוג ב', כפי שהם מאז 1967, מוקפים בהתיישבות היהודית המובטחת בסעיף 7 לחוק הלאום.
אבל ההתנגדות לרעיון של "לאום ישראלי" הקדימה בהרבה את עידן נתניהו. הראשון שניסח אותה בטיעון משפטי מנומק וסדור היה נשיא בית המשפט העליון לשעבר שמעון אגרנט. השופט אגרנט, הזכור הודות לתרומתו המכוננת לחופש הביטוי והעיתונות בישראל בפסיקת "קול העם" מ־1953, נחשב סמל הליברליזם במשפט הישראלי. דווקא הוא ביטא עמדה שמרנית בשאלת הזהות הלאומית בפסיקתו בעתירה של גאורג רפאל טמרין בשנת 1971, שביקש לרשום "ישראלי" בסעיף הלאום בתעודת הזהות שלו.
אגרנט לא הסתפק בקביעה הראייתית שלפיה לא הוכח קיומו של לאום ישראלי נפרד. הוא הביע התנגדות עמוקה לרעיון. "המאורע הגדול של הקמת מדינת ישראל – קרי: חידוש חייו המדיניים של העם היהודי במולדתו – לא בא אלינו על־מנת שיחול פירוד בקרבו של העם היושב בציון, כך שהוא ייפצל וייפלג לשני לאומים, יהודי מזה ו'ישראלי' מזה. פילוג כזה, אילו התהווה חלילה, היה עומד בסתירה למטרות הלאומיות, שבגללן הוקמה המדינה […] התוצאות שהיו עלולות לנבוע ממנו, משמעותן סיכול המטרות ההן וחתירה מתחת לאחדותו של העם היהודי כולו. אם קיים היום בארץ, 23 שנים בלבד אחרי הקמת המדינה, קומץ אנשים – ואפילו יותר מזה – המבקשים להיבדל מהעם היהודי ולקנות לעצמם את המעמד של אומה ישראלית נפרדת, כי אז מגמה ספרטיסטית זו אין לראותה כמגמה לגיטימית ומן הנמנע להכיר בה".
העמדה הזאת אושרה מחדש בשנת 2008 בבג"ץ בדחיית עתירתם של הבלשן ומייסד הליגה למניעת כפייה דתית עוזי אורנן וקבוצת פעילים שביקשו להכיר ב"לאום הישראלי" במרשם האוכלוסין. אורנן וחבריו חשפו שמשרד הפנים מכיר ב־135 זהויות לאומיות, ובהן כורדי, אבחזי, אשורי ושומרוני, אבל לא בישראלי. יש מידה של תמימות בחשיבתם של העותרים, ובדחייתה הנחרצת מצד השופטים, כאילו שינוי מינהלי של סעיף במרשם האוכלוסין, שהיום כבר אינו מופיע בתעודת הזהות הישראלית, עשוי לגרום להתגבשות זהות לאומית חדשה.
אבל השופט אגרנט טעה. וכמוהו טעו שופטי העליון עוזי פוגלמן וחנן מלצר, שכתבו את פסק הדין בעתירת אורנן וחבריו. יש זהות ישראלית מובחנת. ולא זו בלבד אלא שהיא אינה פוסלת את הזהות היהודית או מחליפה אותה כי אם משלימה אותה. יש ישראלי יהודי, כפי שיש אמריקאי יהודי והודי יהודי וארגנטינאי יהודי ואיראני יהודי. בארצות הברית אין בכלל הבחנה בין "אזרחות" ובין "לאום", ובכל זאת מכירים בייחוד התרבותי של יהודים, בדיוק כמו שמכירים בייחוד התרבותי של קבוצות אתניות ודתיות אחרות. איש אינו חושש שהאומה האמריקאית תתמוטט בשל כך.
הגיע הזמן שגם מדינת ישראל תשלב "אזרחות" ו"לאום". באה העת שהמדינה תכיר בקיומה של ישראליות מובחנת ותטפח את המכנה המשותף בה במקום את הפיצול לשבטים אתניים ודתיים. אין צורך בסעיף לאום במרשם האוכלוסין, בדיוק כמו שאין צורך בו, והוא אכן אינו קיים, בארצות הברית, בבריטניה או בצרפת, ובדיוק כמו שליהודים בתפוצות אין תיוג כזה. כאשר מדינות סימנו יהודים במסמכי הזיהוי שלהן, כמו שנעשה בברית המועצות, ראינו בזה, ובצדק, ביטוי לאנטישמיות. ודווקא כאן, בישראל, סעיף הלאום נתפס כהכרחי.
פסיקות בג"ץ וחוק הלאום מציבים בראש, כערך עליון, את "הסולידריות היהודית", ומבחינתם אני קרוב יותר בזהותי לבני דודיי הרחוקים בוושינגטון, בבואנוס איירס ובסנט פטרסבורג, שלא פגשתי מעולם אבל חולקים איתי כאחוז וחצי מהדי־אן־איי שלי, מאשר לעיתונאיות ולעיתונאים הערבים שכותבים לצידי בעיתון "הארץ". זו "עמדת המדינה". אבל הסבורים כך אינם רשאים לבוא בטענות לישראלים שמזדהים כפלסטינים ושמים בראש דאגתם את הפלסטינים בגדה המערבית, בסוריה או בצ'ילה. הם גם אינם רשאים לבוא בטענות ליהודים שהיגרו מישראל לארצות שמעבר לים ואשר מבקשים לממש שם את זהותם היהודית בלי לשלם כאן מיסים או לשרת בצבא.
הפלפול המשפטי וחוקי היסוד מתעלמים בכוונה מהזהות המקומית שהתגבשה כאן בתקופת "היישוב" ומאז הקמת המדינה, זהות הנשענת על השפה והתרבות העברית, על הנופים והאתרים וההיסטוריה ועל המוסדות הממלכתיים והציבוריים, המשותפים ליהודים וללא־יהודים החיים כאן. הכינרת אותה כינרת, והצנרת אותה צנרת. כל אלה מייחדים אותנו מן האנשים שחיים בארצות אחרות, יהודים וערבים ואבחזים וצרפתים ואינדונזים. זו התשובה לשאלתו של ראש הממשלה יאיר לפיד, עוד בימים ששימש מראיין בטלוויזיה – "מה ישראלי בעיניך?". אפשר להיות ישראלי ובה בעת להזדהות כיהודי, פלסטיני, נוצרי, מוסלמי, דרוזי או בהאי, כל אחת ואחד לפי מידת האמונה ושמירת המסורת שלהם. אפשר אפילו להזדהות בו בזמן עם תרבויות וקהילות ממדינות אחרות.
אבל המדינה אינה רוצה שנהיה "ישראלים". היא רוצה אותנו "יהודים", "ערבים", "חסרי דת", או מזוהים עם 132 הלאומים האחרים שמוּכרים במשרד הפנים. היא רוצה אותנו "ממלכתיים", "ממלכתיים־דתיים", "חרדים" או "ערבים", כמו החלוקה בבתי הספר. היא מעדיפה אותנו שבטים נפרדים ומסוכסכים, כדי שלא לקיים "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין", ככתוב במגילת העצמאות. במקום זה היא מבכרת להעניק זכויות יתר ליהודים ולדת היהודית; היא בוחרת להדגיש רכיבי זהות שגורמים לחלקים הולכים וגדלים באוכלוסייה להתנכר למדינתם. וכאשר זה המצב החוקתי והפוליטי, אין פלא שיום העצמאות ה־75 אינו מעורר התלהבות סוחפת אצל כל הישראליות והישראלים.
אלוף בן הוא עיתונאי, פרשן מדיני ועורך העיתון "הארץ".