לא סוד הוא שדרך ניהול המאבק של מטה החטופים כיווץ הרבה לבבות אצלנו, וגם את ליבם של חלק ממשפחות החטופים. עם זאת את הלבבות צריך לפתוח גם כשאין הסכמה.
"אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יפּוֹל בְּרָעָה" (משלי כח, יד)
חז"ל הצמידו פסוק זה לאגדות החורבן הפותחות בסיפור הידוע על קמצא ובר קמצא, שהפך לסמל לשנאת חינם. הם ביקשו להסביר לנו, כי קשיות הלב היא המפתח להבנת התופעה של שנאת חינם האוכלת בנו מאז ימי בית שני. אינספור פעמים אמרנו: "לך כנוס את כל היהודים למקום אחד", "כאיש אחד בלב אחד", ובכל זאת גם אחרי קריאת ההשכמה בשמחת תורה – אנו חוזרים למקום של קשיות הלב. מול האיום הקיומי שלנו יש צורך קיומי לחזרה לתחושת היחד של תחילת המלחמה.
בתוך אחי אנוכי יושבת, חלוצים אוהבי ארץ ישראל. רואים עצמנו מחויבים לארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל. אבל לצערי אני שומעת איך באופן מוחלט מוצב איום קיומי בדמות דרקון ענק ומסוכן שקוראים לו "שמאל"; דרקון שנוצר מהכללה של המוני פרטים שהם בני אדם טובים. בקרב הציבור שמנגד, בטוחים בקיומו של דרקון "הימין המשיחי". כולנו ניצבים מול סכנה ולנוכח הסכנה הלב מתכווץ. זו תנועה טבעית ומגוננת, אלא שההתכווצות מביאה לאטימות ולהקשחה. בשיח פנים אל פנים נמוגים הדרקונים לדמויות אדם. רק כך יכול הלב להיפתח. במעבר בין ראיית אחיך כאויב וכסכנה לראייתם כאחים החלוקים עליך בתחומים רבים: חלוקים אבל אחים.
נוח להתבצר
נוח לכולנו להתבצר במגדלים שבנינו: זה סכמטי, לא מורכב ולא מחייב איזונים יום-יומיים. ההתבצרות מגנה על קוו החשיבה, על הדבקות באמת ועל המחנה שאליו אנו משתייכים. ההתבצרות גם מובילה לשמיעת רק דעות של מי שמסכים איתנו מראש ולראות רק באחר את הגורם לשנאה. המחנאות אינה מאפשרת ביקורת עצמית והקשבה ל-"אחר" המתויג.
חייבים לצאת מהמחנה
כדי להגיע לתיקון של אהבת חינם יש לצאת מאזור הנוחות; לא לוותר ולא להתייאש. את עוון פילגש בגבעה ותוצאותיו תולים חז"ל בכך: "ושמא תאמר אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בני בנימין מפני מה נהרגו, היה להן לסנהדרין גדולה שהניח משה, ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם, ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירות ישראל… וילמדו את ישראל דרך ארץ…" (אליהו רבא, יא)
המדרש מסביר שהמעשה המחריד של פילגש בגבעה הוא תוצאה של העדר קשר, של סנהדרין מכובדת שאינה קושרת קשר עם העם ומנותקת מהנעשה סביבה. הדרך לחידוש האחדות ו-"היחד" עוברת ביציאה מהמגדל המחנאי, בפתיחת הלב, בהושטת היד. זו אחריות החלוץ לפני המחנה כיום.
לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז
לפני מספר שבועות נפגשנו משפחות מקדומים עם שתי משפחות חטופים שהגיעו אלינו: דבורה ונועם מנחל עוז, שהן אמו ואחותו של צחי עידן החטוף שבתו מעיין נרצחה בידיו, ויזהר שהוא בנו של עודד ליפשיץ מניר עוז, החטוף בשבי בעזה.
אומנם כמובן שקראנו ושמענו על החטופים, אך אין להשוות זאת למפגש פנים אל פנים עם הסיפור האישי, שהיה מטלטל ועוצמתי. לא סוד הוא שדרך ניהול המאבק של מטה החטופים כיווץ הרבה לבבות אצלנו, וגם את ליבם של חלק ממשפחות החטופים. עם זאת "את הלבבות צריך לפתוח גם כשאין הסכמה" כפי שהדגיש יזהר. "רק אל תתרגלו למצב", הם ביקשו מאיתנו. בעקבות המפגש נפתח פתח להמשך קשר, כשנועם הזמינה אותי לקבלת שבת של נחל עוז בכיכר החטופים. ביום שישי באחת וחצי בצהריים, הגענו כמה מאנשי קדומים לכיכר. זו לא הייתה הפגנה ולא שלטים נשאנו – פשוט ישבנו בצוותא.
הייתה התרגשות גדולה מבואנו וביקשו שאגיד כמה מילים. את מילותיי סיימתי בשורות מתוך שיר של יהודה עמיחי:
"היד הפרושה המושטת לבדוק אם
טיפות גשם, היא היד התמימה ביותר,
היא המאמינה ביותר, היא המתפללת
יותר מכל בתי התפילה"
(יהודה עמיחי, פתוח סגור פתוח, הוצאת שוקן)
שרה אליאש היא ראש אולפנת להבה בקדומים לשעבר