ד"ר גילה אמאטי ושלומי ברזניק ניתחו בעזרת כלי בינה מלאכותית אלפי דרשות רבנים בארה"ב, והופתעו לגלות אהדה רבה לישראל, גם בקרב הרפורמים.
אריאל שנבל ראיין אותם לעיתון "מקור ראשון".
דרשות בבתי הכנסת הן מוסד יהודי ותיק, חלק מתפילות השבת והחג. הטכנולוגיה יצרה שינוי גם בתחום הזה: דרשות רבות הנישאות בבתי כנסת בארה"ב מועלות לאינטרנט, בעיקר בזרמים הלא אורתודוקסיים, שבהם מתאפשרים צילום והקלטה של הנאמר. שני חוקרים מהמכון למדיניות העם היהודי, ד"ר גילה אמאטי ושלומי ברזניק, החליטו לחקור את הדרשות הללו, מתוך הבנה שמדובר במקור חשוב להבנת עולמה של יהדות ארה"ב ויחסה לנושאים שונים, בהם מדינת ישראל.
"הרעיון לבדוק דרשות של רבנים היה של שותפי למחקר, שלומי ברזניק", אומרת אמאטי. "מכיוון שאין אדם שמסוגל לעבור על אלפי דרשות, אנחנו משתמשים בבינה מלאכותית כדי לנתח אותן. מדובר במאגר שאפשר ללמוד ממנו הרבה, בין השאר כי הוא כל הזמן מתחדש ואקטואלי".
השניים אספו דרשות משנת 2006 עד 2024, והגיעו לכ־4,400 דרשות. כדי לקבל תמונה שלמה הם פנו גם לרבנים אורתודוקסים־מודרנים וביקשו לקבל טקסטים של דרשותיהם, אך לא הצליחו לקבל דרשות מרבנים חרדים.
"נכון שבחלק מהדברים אין הפתעות. אבל אותי מאוד הפתיע למשל הנושא של הפוליטיקה, כלומר עד כמה בתי כנסת בארה"ב משמשים במה לשיח ולדיונים פוליטיים. בארץ זה לא ככה, בטח לא ברמה הזאת. יש בדרך כלל רצון להפריד בין דת לפוליטיקה בבית הכנסת. דרשות רבות אפילו מתחילות בפוליטיקה. בארץ אם כבר ידברו פוליטיקה, זה יהיה אחרי שהרב ידבר על פרשת השבוע ומשם יגלוש לפוליטיקה. במחקר שלנו מצאנו שכ־70 אחוזים מהדרשות שהיה בהן תוכן פוליטי מתחילות בו".
בעיניי זה מראה שבארצות הברית ובתפוצות בכלל בית הכנסת הוא גם מקום קהילתי, הרבה יותר מאשר בישראל.
"נכון. מי שמכיר טוב את יהדות אמריקה אולי פחות מופתע, אבל מנקודת מבט ישראלית זה משהו שראוי לציון. גם העלייה שראינו בהתייחסות למדינת ישראל היא אולי פחות מפתיעה, אבל כן הופתענו מעוצמת ההתייחסות, שמבטאת את הקשר בין יהדות אמריקה לישראל. מדברים כל הזמן על התרחקות, אבל בדרשות אנחנו רואים שבבתי כנסת מכל הזרמים יש בכל שבוע עיסוק אינטנסיבי מאוד במה שקורה פה. העיסוק הוא גם מאוד אקטיבי – יש כל הזמן תגובות והתייחסות אקטואלית. מדינת ישראל היא נושא משמעותי מאוד בשיחה היהודית בארצות הברית.
"עוד דבר שהפתיע אותנו הוא הטון החיובי כלפי ישראל, גם כשיש ביקורת. בתקופה הכי ביקורתית שבדקנו, תקופת הרפורמה המשפטית, בזרם הכי ביקורתי, שהוא הרפורמים, כ־20 אחוזים בלבד מהדרשות היו בעלות טון שלילי. לא מדובר על ביקורת אלא על המנגינה הכוללת של הדרשה, איך היא בסך הכול מתייחסת לישראל. יכול להיות שתהיה ביקורת בתוך הדרשה כלפי ישראל, אבל הטון הכללי הוא חיובי ואוהד. מעניין לציין שהאהדה לא מיתרגמת לדיבור על עלייה. רק ב־6 אחוזים מהדרשות הוזכרה עלייה".
כמי שהחליטה לעלות לבד ארצה בגיל 19, אמנם לא מארצות הברית, חשת אכזבה אישית בעניין הזה?
"בגיל 16 למדתי חצי שנה בבוסטון, בבית ספר אורתודוקסי־מודרני, כך שאני קצת מכירה את הנעשה שם. זה לא דומה לאיטליה שבה נולדתי, שם ליהודים הרבה יותר קשה, הקהילה הרבה יותר קטנה ומבחינה מקצועית קשה לראות עתיד. בארצות הברית יש אוניברסיטאות טובות, עתיד מובטח, קשה יותר לדבר על עלייה. אז אני מבינה את האחוזים הנמוכים".
הדרשות נאספו במכון למדיניות העם היהודי במשך זמן רב, אבל לא ממש ידעו מה לעשות איתן. "עד שהבינה המלאכותית הפכה לנגישה, ניתוח של מלל רב כל כך היה בגדר בלתי אפשרי", מסבירה ד"ר אמאטי. "גם את הבינה המלאכותית היינו צריכים לדייק כל הזמן כדי לקבל תוצאות טובות. איך לשאול, מה לשאול. בדקנו את התוצאות ושינינו לפי זה את השאלות. עזרנו לבינה המלאכותית ללמוד ולנתח את הטקסטים.
"למשל, עניין אותי מה קורה בתחילת הדרשה. בפעם הראשונה ששאלנו את הבינה המלאכותית לגבי תחילת הדרשה, היא ענתה שרוב הדרשות מתחילות בתוכן דתי. מה שקרה הוא שהיא שמעה את המילים 'שבת שלום', ומבחינתה זה תוכן דתי. במקרה הזה הגדרנו לה מאילו ביטויים להתעלם בפתיחה, ולהתמקד במה שקורה אחר כך. בנוסף, על כל תשובה של הבינה המלאכותית עשינו מדגם של כ־20 דרשות שקראנו בעצמנו כדי לבדוק אם התשובה נכונה. היו שאלות שלבינה המלאכותית היה קל יותר לענות עליהן והיו כאלה שפחות. למשל, בכל הנושא הפוליטי היא זיהתה היטב את המגמות, אבל לזהות ביקורת על ישראל היה קשה יותר. היינו צריכים להגדיר נושאים ספציפיים, אפילו מילים וביטויים שאפשר להגיד בכמה דרכים שונות".
איך מתמודדים עם אירוניה או סרקזם, כאשר בינה מלאכותית עשויה להבין טקסט כפשוטו?
"זה אכן קשה, ויש דוגמאות נוספות לאתגרים. למשל, הרבנים מצטטים לפעמים ביקורות של מישהו אחר, ומבחינת הבינה המלאכותית זו ביקורת שלהם. אני חושבת ששיפרנו מאוד את התוצאות, והצלחנו לנטרל דברים כמו ציטוטים, אבל אני מודה שאין פה ודאות של מאה אחוז. אנחנו בודקים מדגמית, וצריך לקחת בחשבון שיש כנראה טעויות. מקובל לדבר על ודאות של 80־90 אחוזים במחקרים כאלה.
"יש עוד מרכיבים שלא לקחנו בחשבון, כמו גודל הקהל, כלומר האם מדובר ברב שמדבר לקהילה של 400 איש או ל־30 אנשים. או האזור שבו ניתנה הדרשה – האם יש הבדל בין דרשות שניתנות באזור ניו־יורק לעומת המערב התיכון, באזורים דמוקרטיים או רפובליקניים. לקחנו מכמה אזורים כדי שיהיה מדגם מייצג, אבל לא העמקנו בהבדלים הללו".
לקריאת הכתבה המלאה במקור ראשון לחצו כאן, או קראו:
