75 נרות בוערים

כדי לחולל את נס הקמת המדינה היה על דור החלוצים להתנתק מן היהדות. אבל בדורנו שלנו התחילה מהפכה חילונית אחרת, צנועה ומעוררת תקווה, מהפכה של חיבור. יותר ויותר ישראלים מבקשים להכיר את מקורות התרבות היהודית ולוקחים חלק בלימוד חילוני משותף. יותר ויותר ישראלים מבקשים להתנער מן התיווך הדתי ולנכס לעצמם את יהדותם, ליצור משמעויות חדשות לתכניה מתוך כבוד לעברה.

היא בת 75 ומתנהלת לעיתים כמו קשישה מרת נפש, שאין לה עתיד, ולעיתים כמו נערה מתבגרת, סוערת וחסרת התחשבות. היא רק בת 75 אבל יש לה נשמה עתיקה בת אלפי שנים, וכל הגלגולים הקודמים שלה מלווים אותה, לטוב ולרע, באשר תלך. היא כבר בת 75 ועדיין אין לה גבולות.

היא קצרת רוח, חמת מזג, חושבת לטווח קצר, מייצרת אינספור פערים וסתירות. היא מיטלטלת בין קורבנוּת לכוחנוּת, בין אהבה עצמית לשנאה עצמית. היא יצירתית, מרתקת, רבת עוצמה אך תמיד מאוימת, ומרוב שהיא עסוקה בהישרדות מיום ליום, לא התפנתה עדיין לטפל בשאלות הבסיסיות ביותר.

כשהיא מסתכלת במראה ושואלת "מי אני?", צצות לנגד עיניה כל כך הרבה זהויות. חילונית או דתית, ליברלית או שמרנית, דמוקרטית או הלכתית, מדינה יהודית או מדינת היהודים, מדינת כל אזרחיה או מדינת כל לאומיה.

היא שקועה במאבקים פנימיים שאין להם סוף בין הכוחות השוכנים בתוכה, מתחרים על השליטה בה, שלא לדבר על המאבקים מבחוץ – מעגלים סגורים עקובים מדם, החוזרים על עצמם בכפייתיות טרגית. לפעמים היא תמימה להבהיל ולפעמים חשדנית מדי, לפעמים היא שחצנית ולפעמים חסרת ביטחון. גם כשהצדק איתה, כמעט תמיד משהו מסתבך. מין מזל ביש שכזה, עיתוי אומלל, שכנים עוינים, שיבושים של זמן ומרחב.

שלא באשמתה היא מכורה לפחד ועל כן תתמסר בקלות למי שיבטיח שישמור עליה, גם אם אינו ראוי לה. שוב ושוב תיכנע לקיצונים. לפעמים נדמה שהִזקינה בטרם בגרה, נבלה בטרם פרחה, ולמרות שהיא צמאה לאהבה, לא השכילה להאהיב את עצמה מספיק אפילו על אלה התלויים בה.

והרי לא קל לאהוב אותה, כי אינה נותנת די ודורשת הרבה כל כך, קפוצת יד מאידך גיסא אך מנגד בזבזנית להחריד.

היא יודעת, וכולנו יודעים, שלמרות המחיר הכבד שגובה קיומה, איום ונורא ממנו היה ויהיה המחיר של אי־קיומה.

במאמרו "עבר ועתיד" מנסה אחד העם – מהחשובים שבמנסחי הזהות היהודית החילונית־לאומית – להקביל בין מחזור חייו של אדם למחזור חייו של עם, בין האני האישי לאני הלאומי, אשר בשניהם נוכחים שלושת השלבים העיקריים: הנעורים, שבהם העבר מצומצם ואילו העתיד עדיין רחב ושופע; גיל העמידה, שם מתאזנים הזיכרונות מול התקוות; והזיקנה, שבה העבר כבד ועמוס ואילו העתיד מכווץ.

האם ניתן להשליך גם על חייה של מדינה את החלוקה הזו? והיכן היא ניצבת כיום בין העבר לעתיד, הנערה הקשישה שלנו? כי נדמה שאחד הפרדוקסים כאן הוא הפער בין גילה של המדינה לגילו של העם השוכן בתוכה, העם שלמענו הוקמה לפני 75 שנה להיות לו בית. עַם הכורע תחת נטל זיכרונות מרים, שהתקבץ במדינה שאך נולדה, הנאבקת על קיומה בסביבה מסוכנת ולמרות הישגיה הכבירים אינה מצליחה ליצור מספיק תקווה, מספיק עתיד.

האם בגיל 75 עוד אפשר להשתנות? אדם בן 75 כבר דבק על פי רוב בדפוסים המוכרים לו ויתקשה לחולל תמורות. אבל ימי אדם קצובים הם ואילו ימיה של מדינה אינם קצובים, ועל כן עוד אפשר וצריך לקוות שהיא תזכה להתפתח, להתבגר, להתאזן ולהתגמש. עוד אפשר לקוות שהעתיד ינצח את העבר.

כי שום מדינה יהודית לא הצליחה עד כה להאריך ימים, אפילו ביחס לחיי אדם, לא ממלכת דוד ושלמה ולא הממלכה החשמונאית. ועל כן נראה שעכשיו, יותר מתמיד, היא חייבת לאסוף את כל כוחותיה – בעזרת כולנו – כדי לנצח את הגנטיקה הרעועה שלה, גנטיקה של ריבונות סוערת וקצרת ימים, עמוסת מאבקים פנימיים שהביאו עליה את קיצה.

כן, אימותינו ואבותינו הקדומים לא היטיבו לשמור על הבית הזה. האם נצליח אנחנו והבאים אחרינו? היום אנחנו כבר יודעים את מה שהם אולי עוד לא ידעו – שאין לנו ברירה.

זהו בית שנחלם דורות על דורות אבל נבנה בחיפזון, כורע תחת נטל של אילוצים, ללא יסודות יציבים. זהו בית מוקף סכנות, וגם אם הוא הולך ומשתכלל, ומצמיח קומה ועוד קומה, נדמה לעיתים שהבסיס שלו הולך ומתערער. לכאורה אמורה הייתה הזהות היהודית המשותפת לחבר בין רוב הדיירים המתגוררים בו, אבל כמו בעבר, גם בימינו, היא הפכה עם השנים למקור למחלוקות ולמתחים הרסניים.

נדמה לי שהדרך לנצח את הגנטיקה של הריבונות היהודית היא דווקא להציב לה גבולות; לא רק גבולות פיזיים מוסכמים, אלא הגבול הבריא כל כך שבין מדינה לדת. אין ספק שהקשר ההדוק מדי בין שתי אלה הביא על הנערה הקשישה שלנו את אחד הקשים שבחולייה. הגיע הזמן שתסדיר את היחסים שלה עם הדת, ואין הכוונה לאקט אנטי־דתי או אנטי־ציוני חלילה. להפך.

אני יודעת שזה לא יהיה קל. זה יהיה קשה לתפארת, אבל בסופו של דבר תיטיב הפּרֵדה הזאת – אם תיעשה אי פעם – עם שתיהן. ואז היא תהיה מדינה שרוח היהדות תתקיים בה באופן ראוי, כפי שנצטווינו לפני אלפי שנים, עוד קודם לחורבן הבית הראשון – "וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו, ח). ולא רק חסד נצטווינו לאהוב, אלא גם את הגֵר החי בתוכנו.

מדינה יהודית ראויה בעיניי היא מדינה שתשמור על מאפיינים יהודיים, כמו על העברית כִּשְׂפתה הרשמית ועל השבּת וחגי ישראל כימי מנוחה, אבל האמונה הדתית תתקיים בה ללא כפייה וללא אפליה. מדינה שלא תצפה מאזרחיה החילונים לוותר על זכויות בסיסיות כמו חופש נישואים או תחבורה ציבורית בשבת. מדינה דמוקרטית שתבטיח שוויון זכויות לכל אזרחיה, שתכבד את זכויות אזרחיה הערבים ושאר המיעוטים, שתחתור ליצירת תחושה של שותפות ושייכות, שהרי אלה הם עמודי התווך של הבית־מגדל הזה שבו כולנו מצטופפים.

מדינה יהודית ראויה בעיניי היא מדינה שתכבד את זכויותיהם של הפלסטינים החיים בקרבה תחת כיבוש ושתעשה כל מאמץ להביא לסיומו. מדינה יהודית ראויה בעיניי תקבל בזרועות פתוחות כל מי שמזדהה עם ערכיה וקושר את גורלו בגורל העם היהודי, כפי שנאמר בחוק השבות המקורי, ולא תיתן יד למעשים בלתי יהודיים בעליל הנעשים בשם ההלכה, כמו הגיור לחומרה של יהודי אתיופיה והפרדת משפחותיהם עד עצם היום הזה.

מדינה שתהיה גם ארצם של היהודים שאינם אזרחיה וגם של אזרחיה שאינם יהודים, שעומדת על צדקתה וזכותה להתקיים אך מכירה בכאב שגרמה, ובמובן הזה יתאים לה יותר השם שנתן לה בנימין זאב הרצל – מדינת היהודים. כי לא בזכות היותנו עם נבחר היא קמה לתחייה אלא בגלל היותנו עם נרדף, הזקוק למדינתו ההיסטורית כדי לשרוד. לא מתוך עליונות גזעית אלא כמקלט מפני גזענות מפלצתית. לא מתוך מניעים קולוניאליסטיים אלא כהכרח קיומי.

אחד העם, דמות רבת סתירות בפני עצמו, ביקר בחריפות את הרצל על שהתעלם מן התוכן הרוחני־תרבותי של שיבת העם לארצו, מחשיבות השפה העברית ומסורת ישראל ההיסטורית. היהדות שהוא ביקש לראות בארץ ישראל הייתה תרבות מתחדשת, חילונית ומודרנית, אך בעלת זיקה עמוקה למסורת ומחויבות לדיאלוג בין־דורי. אין ספק שבשנים ההן, לפני הולדת המדינה, הייתה הציונות המדינית של הרצל דחופה בהרבה מן הציונות הרוחנית של אחד העם, אבל כיום, כשהיא כבר בת 75, יש חשיבות עצומה לאותה "עבודה רוחנית חינוכית" שעליה חלם, אשר הולכת ומתגשמת כאן.

כדי לחולל את נס הקמת המדינה היה על דור החלוצים להתנתק מן היהדות. אבל בדורנו שלנו התחילה מהפכה חילונית אחרת, צנועה ומעוררת תקווה, מהפכה של חיבור. יותר ויותר ישראלים מבקשים להכיר את מקורות התרבות היהודית ולוקחים חלק בלימוד חילוני משותף. יותר ויותר ישראלים מבקשים להתנער מן התיווך הדתי ולנכס לעצמם את יהדותם, ליצור משמעויות חדשות לתכניה מתוך כבוד לעברה.

כי בינתיים, עד שתצליח המדינה להיפרד מן הדת, צומחת כאן, לצד לא מעט תופעות מרתיעות ומצערות, גם תרבות יהודית־ישראלית, פתוחה ושוויונית, המבקשת לעצב חיים יהודיים חילוניים בעלי תוכן ומשמעות. הלוואי שתצליח לתקן ולו במעט את מה שקלקלו הממסד הדתי והפוליטיקה ב־75 השנים הראשונות.

כן, הרבה טעויות נעשו כאן, לצד הישגים מעוררי פליאה. אבל כפי שנאמר במקורותינו – כל עוד הנר דולק, אפשר לתקן.

על אחת כמה וכמה 75 נרות.

 

צרויה שלו היא סופרת, משוררת ועורכת ספרות.