ערב פתיחת שנת הלימודים, מערכת החינוך חלשה מאי-פעם. הכותרות מדברות על משבר המורים – אין מספיק מורות ומורים. אך בהיעדר סביבה תרבותית שתהפוך את המורים לגיבורי השעה הזאת, כנראה בכל שנה יהיו פחות ופחות.
כשהייתי תלמידה בחטיבת הביניים, המורה נכנסה לכיתה ואמרה: "היום לא נלמד היסטוריה רחוקה, אלא על מה שקרה השבוע. לפעמים אירועים היסטוריים מתרחשים בזמן הווה. השבוע מתרחשת לעינינו היסטוריה". בשבוע ההוא נפלה חומת ברלין. היא סיפרה לנו איך התמונות שראינו בעיתון קשורות לרעיונות שקורסים בכל העולם, איך דברים שקרו בהיסטוריה חיים היום.
השיעור הזה במידה מסוימת ניתב את חיי. אז התחלתי לאהוב היסטוריה. הבנתי שהחיבור בין ההווה לעבר גורם לי להבין משהו על העולם, והרגשתי בגוף מהי הרחבת הדעת. בהמשך למדתי היסטוריה באוניברסיטה, ובכל יום מאז יש לי מחשבה על ההיסטוריה ועל השפעותיה על ההווה.
אבל השיעור הזה היה היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. את שאר השיעורים מבית הספר אני לא ממש זוכרת. לפני 25 שנה, כשהייתי סטודנטית למדעי הרוח, הוזמנתי לעשות במקביל תעודת הוראה. אמרתי לעצמי: "עד כאן, מורה אני לא אהיה". בהמשך בחרתי בחינוך, אבל במערכת החינוך? עד כאן!
כל השנים חשבתי שמשבר החינוך ומשבר המורים קשורים למערכת החינוך, ושתיקון המערכת יפתור גם את המחסור במורים, וגם את המוטיבציה של צעירים לבחור בחינוך. טעיתי. משבר החינוך אינו משבר של מערכת החינוך, הוא משבר תרבותי.
מי שמכירים את החינוך הבלתי פורמלי יודעים שהמחסור באנשי חינוך קיים גם מחוץ למערכת החינוך. היום גם לחינוך הבלתי פורמלי חסרים מחנכים. צעירים שמתחילים את דרכם בעולמות החינוך לא רואים בזה מקצוע, אלא חוויה לתקופה קצרה בדרך למקצוע נחשב שמפרנס בכבוד, שיש לו יוקרה חברתית ותרבותית. ולחינוך, בסביבה התרבותית שלנו, אין יוקרה חברתית ותרבותית. בכנות: מי מכווינים את הילדים שלהם להיות גננים? מורים? חונכים? מדריכים?
משבר המורים והחינוך הוא משבר תרבות. הסביבה התרבותית מובילה ומכוונת את הבחירות שלנו בדרכים גלויות וסמויות. כשהתרבות מסמנת משהו כבעל ערך סגולי, החברה מתכווננת לשם. אם אנחנו גאים בהיותנו סטארט-אפ ניישן, זה המיתוג שלנו בעיני עצמנו ובעיני העולם. אנשי הסטארט-אפ והטכנולוגיה הופכים לגיבורים, ולשם אנחנו מכוונים את עצמנו ואת ילדינו.
אם היינו חברה תעשייתית או חקלאית, וגאוותנו הייתה על התוצרת המשובחת – לשם היינו מכוונים, שם היינו מרגישים משמעותיים ובעלי ערך. בחברות מסוג זה המורים הם כלי שרת, רק מכשיר כדי לטפח משהו חיצוני לחינוך. תפקידו של החינוך מסתיים אחרי שהעניק לנו את התכנים והידע הנדרשים.
למעשה, אין מדובר בחינוך, אלא בהשכלה או ברכישת ידע. השכלה נועדה למטרה אחרת, וחינוך הוא בעל ערך כשלעצמו. חינוך הוא תהליך שבו אדם מבוגר מלווה אדם צעיר בתהליכי ההתפתחות שהופכים אותו לאדם בוגר.
בתהליך הזה גדלים, מפתחים אישיות מוסרית, בגרות ואחריות, תפיסת עולם, יכולת להתמודד עם מה שהחיים דורשים, חיבור לקהילה ולתרבות שבתוכה גדלים. זה קורה מתוך מפגש בין צעירים למבוגרים, מפגש מנחה, מלווה ומעצים. הקניית ידע היא חלק מהתהליך – אבל היא רק מרכיב אחד, שלא עומד בפני עצמו.
כל עוד החברה מדברת רק במונחים של אינטרסים והישגיות חומרית, במונחים של אקזיט, אנשי החינוך הם ה"לא יוצלחים" של המערכת, אלה שלא "עשו את זה". המורים הם רק נותני שירות, ולא גיבורי תרבות.
ערב פתיחת שנת הלימודים, מערכת החינוך חלשה מאי-פעם. הכותרות מדברות על משבר המורים – אין מספיק מורות ומורים. אך בהיעדר סביבה תרבותית שתהפוך את המורים לגיבורי השעה הזאת, כנראה בכל שנה יהיו פחות ופחות. אך זו לא גזירה משמיים. דווקא מתוך הקשיים של השנתיים האחרונות, עולה הזדמנות לתיקון תרבותי בכיוון הזה.
