דווקא בימים בהם הממשלה בארצו נפלה, החוב הלאומי מצטבר והקיטוב הפוליטי גובר, נשיא צרפת מתיימר "לעשות שלום" במזרח התיכון.
ב-8 בספטמבר 2025 התרסקה ממשלתו של פרנסואה ביירו, תשעה חודשים בלבד אחרי שהוקמה. הסיבה למפלה המוחצת שספגה הממשלה בפרלמנט היא ניסיונה לכפות על הציבור הצרפתי תקציב צנע דרקוני בהיקף 44 מיליארד אירו. זהו מהלך שרוב העם הצרפתי מתנגד לו בעקביות, בראותו בצנע הפקרה מתמשכת של השירותים הציבוריים והרחבה מכוונת של הפערים החברתיים. זו כבר הממשלה השנייה שנופלת בתוך שנה אחת, והמסר ברור כשמש: הבית הצרפתי עולה באש ואין מנהיג שיכבה את השרפה.
דווקא ברגע הקריטי הזה, כאשר אמון הציבור בממשל מתמוטט, הנשיא עמנואל מקרון בוחר לברוח מהמציאות הפנימית הקורסת אל הבמה הבינלאומית. במקום לטפל במשבר הפנימי הדוחק, הוא מקדיש את עתותיו למהלך פוליטי טעון – הכרה במדינה פלסטינית. המכתב הפתוח שפרסם מקרון ב"לה מונד" ושיגר לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הוצג כהצהרה חגיגית למען השלום בעולם וכתגובה נחושה לגל האנטישמיות הגובר. מאחורי הניסוחים הנעלים והמוסריים מסתתרות שתי אשליות מסוכנות שיכולות להביא לתוצאות הרסניות.
האשליה הראשונה: הכרה במדינה פלסטינית תקרב את השלום במזרח התיכון. האשליה השנייה: שמהלך כזה יחזק את ביטחונם של יהודי צרפת. שתי ההנחות האלה מנותקות לחלוטין מהמציאות המורכבת וממנגנוני הפוליטיקה במזרח התיכון. יתרה מכך, כאשר מדינות משמעותיות כבר נטשו יוזמות דומות ומושכות ידיהן מהנושא, ברור כי אם צרפת תישאר לבדה בזירה הזאת, המהלך ייזכר בהיסטוריה ככישלון דיפלומטי צורב ומביש.
מקרון טוען בתוקף כי מטרתו היא מדינה פלסטינית מפורזת ושלווה ופירוק מלא של חמאס מכל נשקו הצבאי. אך הוא לא טרח להסביר לציבור הצרפתי או לקהילה הבינלאומית כיצד בדיוק הכרה בינלאומית במדינה פלסטינית תקדם יעדים אלו בפועל. ההיגיון הפוליטי הבריא והניסיון ההיסטורי הארוך מורים על ההפך הגמור: מתן לגיטימציה מדינית מראש שולל כל תמריץ אמיתי מהצד הפלסטיני להתפשר במשא ומתן, לוותר על דרישות קיצוניות או לשחרר חטופים. כבר היום הודעתו הפומבית של מקרון חיזקה משמעותית את עמדות חמאס במשא ומתן והקשתה על המגשרים.
פרס דיפלומטי מוקדם לטרור ולאלימות איננו יוצר שלום – אלא מעודד סרבנות, קשיחות והסלמה נוספת. מקרון מציג את מהלכו כתשובה ישירה לעליית האנטישמיות הדרמטית בצרפת. אך במציאות המורכבת הוא עלול דווקא להעצים ולהחריף את הבעיה. רבע מהצעירים הצרפתים מתחת לגיל 35 מציינים כיום את חג הרמדאן – שינוי דמוגרפי ותרבותי בעל משקל פוליטי וחברתי ניכר. מקרון מבקש לפנות לקהל הצעיר והמוסלמי הזה גם במחיר פגיעה ביהודים ובקהילה היהודית. במציאות שבה יהודים בצרפת סובלים מאלימות מילולית ופיזית יומיומית, צעד של הכרה במדינה פלסטינית ייתפס כאות תמיכה ברורה באסלאמיסטים המצדיקים ומעודדים אלימות אנטישמית. המסר הציבורי ברור וחד: הנשיא עצמו מאשרר ומחזק את מאבקם האידיאולוגי.
למדיניות הבינלאומית הזאת יש גם שורשים כלכליים ברורים ומדאיגים. קטאר מחזיקה כיום חלק משמעותי מהחוב הלאומי הצרפתי והשקיעה עשרות מיליארדי אירו בנדל"ן, בספורט ובתעשייה. נוסף על כך נחתם לאחרונה חוזה ארוך טווח של 28 שנה לאספקת גז טבעי לצרפת – תלות אנרגטית ארוכת טווח במדינה שהיא ממקורות המימון המרכזיים של האסלאמיזם באירופה. לקטאר השפעה ישירה על רשתות האחים המוסלמים בצרפת המלבים אנטישמיות ותמיכה בחמאס. לפי התחקיר של השבועון לה פואן, האסלאמיסטים שולטים גם על תנועות אקולוגיות ועל אגודות ספורט, שלא לדבר על בתי כלא בצרפת.
בין לחץ הרחוב הערבי-מוסלמי הגובר לבין מיליארדי דולרים מקטאר, חופש הפעולה האמיתי של מקרון הולך ומצטמצם באופן דרמטי. התלות הכלכלית הזו משקפת חולשה מבנית עמוקה: החוב הלאומי הצרפתי חצה השנה את רף 3.3 טריליון אירו – 111% מהתוצר המקומי הגולמי. תשלומי הריבית בלבד צפויים להגיע השנה ל-62 מיליארד אירו, סכום השווה לכל תקציב החינוך הלאומי. ההשקעות הזרות ירדו ב-12% בשנה האחרונה, אבטלת הצעירים מגיעה לרבע מכלל האוכלוסייה הצעירה, ו-70% מהאזרחים הצרפתים מצהירים כיום שאינם בוטחים עוד במוסדות המדינה.
גם בזירה הבינלאומית מצטברים כישלונות דיפלומטיים. צרפת גורשה מניז'ר, ממאלי ומבורקינה פאסו בעוד רוסיה נכנסה במקומה. ויתורים לאלג'יריה לא נשאו פרי. בני ערובה צרפתים מוחזקים באיראן. בסוריה נדחקה פריז לשוליים. דווקא כשצרפת חלשה מאי פעם, היא מתיימרת לקבוע תנאי שלום במזרח התיכון. האירוע עם שגריר ארה"ב צ'ארלס קושנר ממחיש את שבריריותו של מקרון. לאחר שהשגריר מתח ביקורת פומבית על מדיניותו, מקרון זימן אותו לנזיפה – אך השגריר סירב להגיע. לפי אמנת וינה, היה עליו להיות מגורש. מקרון לא עשה דבר, כי ברור מה היה קורה: טראמפ היה מגרש מיד את השגריר הצרפתי.
הגיעה העת לחזור אל ההיגיון. צרפת זקוקה ליציבות, לכלכלה בריאה ולביטחון אזרחיה – לא לאשליות דיפלומטיות. הכרה במדינה פלסטינית במציאות הנוכחית לא תקרב שלום ולא תצמצם אנטישמיות. היא רק תחזק קיצונים ותערער את אמון הציבור. על מקרון לבחור: להיות מנהיג "אוניברסלי" שמתרפק על מחוות סמליות, או נשיא אחראי שמחזיר את צרפת למציאות.